זה מה שהאדם אוהב (הושלם)

חלק 3: פרק 10

כמה הודעות חשובות לפני הקריאה של החלק:

1. לא הספקתי לעבור עליו ולתקן שגיאות אז תצפו להרבה כאלה בעיקר בסוף...

2. מתנצלת מראש על הנכות הרגשית של ג'ולי בחלק הזה. זה הייתה (מבחינתי) תקופה טעונה רגשית וזה השפיע הרבה על הסיפור. בכללי אני לא מרוצה מהחלק הזה אבל לא רציתי לגרום לכן/ם להמשיך לחכות.

3. כל החלק נכתב אך ורק מנקודת מבטה של ג'ולי!

תהנו :)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פרק 10:

"אז את פשוט נתת לי לחשוב שאת ילדה עשירה ומפונקת?"

הרמתי גבה לעומתה. "זה מה שחשבת עליי?"

היא פקחה את העיניים שלה כאילו נתפסה בשעת מעשה ואז חייכה אליי. "אני בטוחה שאת יודעת מה אני חושבת עלייך. אל תעמידי פנים."

צחקתי. "לא, האמת שלא," עניתי. "אני לא כל כך יודעת מה את חושבת עליי. אבל אני אשמח לדעת."

היא צקצקה בלשונה. "לא, לא, לא. את חושבת שאני לא מבינה מה את מנסה לעשות כאן אבל אני לא אתן לך להעביר נושא בכזאת קלות. את זרקת משפט לאוויר ואני לא אתן לך להתחמק מהסבר." היא הנידה בראשה כמו הורה שמאוכזב מהילד שלו.

"ממש לא ניסיתי להעביר נושא." האמת שממש כן ניסיתי לעשות את זה אבל זה לא כאילו אני יכולה פשוט להגיד לה את זה. בכל מקרה, זה אפילו לא היה נחוץ כי היא עדיין לא האמינה לי. גלגלתי עיניים. "טוב, נו. אם את מתעקשת," אמרתי, אולי ברצינות ואולי לא. "כן, לא גדלתי ילדה עשירה ומפונקת וכן, ידעתי שזה מה שחשבת. האמת היא שזה די הצחיק אותי." היא חבטה בכתף שלי, אולי בכעס ואולי לא. "או, מה זו האלימות הזו. את חושבת שאני אספר לך משהו עם היחס הנורא הזה?!"

היא נעצה בי מבט ואני נאנחתי.

"נו, אל תהיי כל כך רצינית." היא נעצה בי מבט אבל לא הגיבה. הזדקפתי על הספסל והתחלתי מחדש. "אוקיי. אז, כן. כאן גדלתי. אני, אבא שלי ואמא שלי. כאן הייתה כל הילדות שלי. כאן היו כל החברות שלי. כאן למדתי. כל שנה אני וההורים שלי היינו נוסעים לים. היינו יוצאים מהעיר, תופסים אוטובוס ופשוט נוסעים. כשאמא שלי היה מתחילה להתלונן על כמה שזה לא הוגן שלנו אין סירה ואנחנו לא יכולים להפליג ברחבי האוקיינוס אבא שלי היה אומר לה שיום אחד הוא יקנה לה סירה משלה והיא תוכל להפליג בה כמה שהיא תרצה."

היא צחקה. "ועכשיו יש לו חברת ספנות."

"אירוני, הא?" צחקתי. חבל שהיא לא נמצאת כאן כדי לראות את זה. ברגע שהמחשבה נכנסה לראש שלי מחקתי אותה. ממש לא חבל.

פתאום קייט קפצה מהמקום שלה בהתלהבות. "יואו, אולי תוכלי להראות לי את הסביבה?" היא שאלה בחיוך. מאיזשהי סיבה שלא הבנתי העיניים שלי נצצו מהתלהבות. בכנות לא הבנתי מה כל כך קסם לה ברעיון של להסתובב במקום המוזנח הזה. זה לא שיש כאן מוזיאון או מסעדות טובות או כל דבר אחר שבשבילו יהיה כיף להסתובב כאן; זו פשוט הייתה שכונה קטנה וריקה.