אם אי פעם תהיתי איך זה מרגיש לא לדבר עם אבא שלך במשך שבוע אז ביום שבת גיליתי מה זה. הוא לא התקשר אליי, לא שלח הודעה, אפילו לא פעם אחת מאז שיחת הטלפון שלנו ביום שני בערב. אבל זה לא שאני יכולה באמת לכעוס עליו, זה לא שאני עשיתי משהו כדי להפר את הנתק הזה.
אפילו ביום שלישי, כשהגעתי אליו למשרד והיינו צריכים לעבוד יחד, אף אחד מאתנו לא אמר מילה שלא קשורה לעבודה. אני פשוט הייתי העובדת והוא היה הבוס שלי – כאילו אין ולא היה בנינו קשר דם.
אני חייבת להגיד שזה ממש הפריע לי – חוסר היחס הזה מצד שנינו כי בכל זאת אנחנו אבא ובת, אבל עדיין, לא הצלחתי לשבור את הקרח וללכת לדבר איתו.
אולי זה היה הפחד מזה שיכול להיות שהוא עדיין מאמין לסטפני ואולי זה היה פשוט ילדותיות ולא רציתי להיות הראשונה שתבקש סליחה. כך או כך, כבר שבוע הסתכלתי על הטלפון כל חמש דקות כדי לראות אם הוא התקשר אליי וכבר שבוע הוא לא התקשר אליי.
את מרבית השבוע הצלחתי להעביר עם הסחות דעת כמו הלימודים או שיצאתי עם קייט או לורה או סאם לאנשהו אבל ביום שבת מצאתי את עצמי בוהה בתקרה ומתעצבנת על זה שאין לימודים ביום שבת ועד אחת עשרה בצהריים כבר הייתי בחוץ ועברתי בין חנויות נעליים ובגדים וניסיתי למצוא משהו למקד בו את דעתי.
בדיוק כשיצאתי מאחד החנויות עם בערך חמש שקיות מלאות בגדים הטלפון שלי צלצל. אני חושבת שלקח לי בערך חמש דקות למצוא אותו וכל כך הצטערתי שאני לא בן אדם יותר מסודר. בסופו של דבר הצלחתי להוציאו אותו מאחד השקיות ועניתי בלי לבדוק מי התקשר. אני לא יודעת אם יותר רציתי שזה יהיה אבא שלי או יותר לא רציתי.
"הלו?" שאלתי וקיוויתי שלא עניתי מאוחר מידי והשיחה כבר נותקה.
"ג'ולי," הקול של קייט אמר. היה נראה שהיא במקום רועש או שהיא נמצאת עם אנשים רועשים כי חוץ מהקול שלה יכולתי לשמוע צעקות מעבר לקו. "מה קורה? אני מפריעה לך?"
הידקתי את המעיל לגוף שלי למרות שידעתי שהיא לא יכולה לראות אותי. "ממש לא. מה זה כל הרעש הזה? עם מי את?" שאלתי. זה היה יכול להיות שהיא נמצאת בגן החיות ושתי אנטילופות נלחמות אחת בשניה באותה מידה שזה היה יכול להיות פשוט קבוצה של אנשים שמדברים ממש חזק.
היא צחקה. "זה רק אח שלי כאן ושני חברים שלו. הם משחקים בפלייסטיישן או פיפא או אני לא יודעת איך הם קוראים לזה... הייתי אומרת להם להיות יותר בשקט אבל לאח שלי לא יוצא הרבה להביא חברים הביתה ואני לא רוצה להרוס לו." שמעתי דלת נסגרת והרעש כמעט ונעלם. "בכל מקרה," היא המשיכה. "את זוכרת שאת באה היום לבית של אמא שלי, נכון? היא ממש מחכה לך."
"אל תדאגי, לא שכחתי." חייכתי. איך יכולתי לשכוח? "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אביא כלום?"
YOU ARE READING
זה מה שהאדם אוהב (הושלם)
Romance"אֵלֶּה אוֹמְרִים חֵיל פָּרָשִׁים, אֵלֶּה חֵיל רַגְלִים וְאֵלֶּה צִי סְפִינוֹת הוּא הַדָּבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר עַל הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה, אֲבָל אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה מַה שֶּׁאָדָם אוֹהֵב." ספפו. ...
