זה מה שהאדם אוהב (הושלם)

חלק 4: פרק 15

סליחה על העיכוב... :)

*כל הפרק נכתב מנקודת מבטה של קייט והיא נורא מוזרה אז תסלחו לה*

פרק 15:

"אני נשארת אצלך כבר."

סגרתי את הטלפון שלי ושמתי אותו בין הרגלים שלי. הגברתי את הרדיו שבדיוק ניגן שיר של טיילור סוויפט, למרות ששנייה אחרי כן ג'ולי החלישה אותו חזרה.

היא צחקה. "את אפילו לא שואלת?"

הרמתי גבה והסתכלתי עליה בהפתעה מעושה. "אז את לא רוצה שאני אשאר אצלך," בחנתי אותה.

היא הסתכלה עליי מהר לפני שהיא החזירה את המבט שלה לכביש. "את מוכנה לשאול את זה לא כאילו את תרצחי אותי אם אני אענה תשובה לא נכונה."

"אבל אני באמת ארצח אותך אם תעני תשובה לא נכונה," אמרתי ומשכתי בכתפיים שלי. "למה לתת לך אשליות שאני בן אדם סלחן ומבין כשברור לשתינו שזה לא נכון?"

היא צחקה והנידה בראשה בייאוש מדומה. "יום אחד אני עוד אאשפז אותך בבית חולים לחולי נפש."

גלגלתי את העיניים שלי. "את לא יודעת לצחוק, אה?" בתגובה היא פשוט הגבירה חזרה את הרדיו. צחקתי והנמכתי אותו חזרה. "אל תתחכמי! תדברי איתי."

"לדבר איתך? אוקי." היא גכחה והסתכלה עלי לשניה שבה העיניים שלה היו פתוחות בהתעניינות צינית. "אז מה קורה, קייט? איך החיים? איך את מרגישה? נהנת היום? אני נהנתי. אני אשמח מאוד אם-"

"די, ג'ולי! תפסיקי להיות מעצבנת!" עצרתי אותה היא צחקה. "אני לא אוהבת אותך יותר!" הגברתי חזרה את המוזיקה וניסיתי להראות כמה שיותר כועסת למרות שהחיוך המעצבן שלא הסכים לעזוב את הפרצוף שלי הסגיר אותי.

גם ג'ולי חייכה אבל עדיין לא אמרה כלום. היא פשוט נסעה בשקט בין רחובות חשוכים. שתינו ישבנו וחייכנו לעצמנו ככה בשקט במשך מה שנראה כמו כמה דקות. השיר ברדיו הספיק להתחלף פעמיים לפני שהיא שוב הנמיכה את הקול ודיברה.

"תגידי," היא אמרה. "את לא צריכה לענות על זה אם את לא רוצה. זה באמת לא כזה משנה-"

"נו, תשאלי כבר. מה קרה?"

היא הוציאה נשימה שנראה שעצרה בעצמה והעיפה בי מבט לפני שהיא חזרה להסתכל על הכביש. "מה... מה קרה לאח שלך? כאילו, אני לא רוצה להיות חטטנית או משהו וזה באמת לא כזה משנה אז..."

צחקתי. "אוי, תרגעי. לפי הלחץ שלך אפשר לחשוב שאת מדברת מינימום על פוטין. הכל בסדר." היא עדיין נראת קצת נבוכה למרות שלא כל כך הבנתי למה. אני מתארת לעצמי שכל אחד היה סקרן לדעת דבר כזה. "אח שלי... איפה להתחיל?" צחקתי בלי הרבה הומור. "לפני עשרה חודשים הוא ואמא שלי הוזמנו לאיזו מסיבה במרחק של שעתיים נסיעה. הם חזרו רק באחת עשרה בלילה כשכבר היה חשוך ואמא שלי, שגם ככה הייתה עייפה לא יכלה לגמרי לראות את הדרך. הם היו רק רבע שעה נסיעה מוושינגטון כשהם פגעו במשאית הזאת. לאמא שלי היו פגיעות בפנים, בחזה ובבטן אבל הפגיעה שלה לא הייתה חמורה. הסימן היחיד נשאר לה מהתאונה זו צלקת בפנים שהיא מסתירה בקלות עם איפור אבל תומאס..." הייתי צריכה להפסיק לדבר ולנשום עמוק כשרשימה ארוכה של פציעות שהרופאים הביאו לנו עלתה לי לראש. אף פעם לא הייתי ממש מחוברת לאחותי אבל אני זוכרת שבאותו לילה פשוט ישבו מחוץ לבית החולים מחובקות במשך שעות וניסינו להבין איזה נס יוציא את תומאס מהמצב שבו הוא היה. "היו לו פציעות בראש, נקב בריאה, שברים והוא איבד הרבה דם. אני חושבת שהרופא אמר..." ניסיתי להזכר במילים המדויקות שלו בזמן שג'ולי המשיכה לנסוע בשקט. "איבוד מאסיבי של דם הכניס אותו למצב שנקרא הלם... נראה לי שזה זה. בקיצור, הדבר הזה, מסתבר, גורם לנמקים בידיים וברגליים במצב הטוב ונמקים בלב ובמוח במקרה הרע. המצב שלו עוד היה לא חמור, הידיים שלו כמעט שלא נפגעו אבל הרגליים שלו נפגעו עד הברכיים. אני מאמינה שהרופאים ניסו להציל את הרגליים שלו אבל בפעם הבאה שפגשנו אותו חצי מהרגליים שלו כבר היו חסרות..."