זה מה שהאדם אוהב (הושלם)

חלק 3: פרק 13

עברו בדיוק עשר דקות מאז שדיבתי איתה ועד שנשמעה דפיקה על הדלת וידעתי שקייט מאחוריה. העוגה כבר הייתה מזמן בפח והמטבח חזר לעצמו, בלי כתמי קמח על השיש או טיפות של בלילה של עוגת שוקולד.

לורה ישבה על הספה מול הטלוויזיה אבל אני משום מה לא הצלחתי לשבת, במקום זה הסתובבתי בבית, סדרתי דברים שכבר היו מסודרים ובסופו של דבר הלכתי אל הדלת ופתחתי לקייט.

"היי." היא חייכה אליי. חייכתי חזרה וזזתי הצידה כדי שתוכל להכנס. היא נכנסה פנימה וישר הסתכלה על המטבח. "חשבתי שאמרת שהכנתן עוגת שוקולד..."

"כן... די זרקנו אותה כדי לא להרעיל אף אחד. אנחנו באמת לא יודעות להכין עוגות ועכשיו אני גם מודעת לעובדה הזאת..." אמרתי, נבוכה, כאילו הודיתי עכשיו באחד החסרונות הכי גדולים שלי. הרגשתי את הסומק מכסה את הלחיים שלי ולא ידעתי אם אני יותר נבוכה על התגובה שלי או יותר מעוצבנת עליה.

אלוהים, ג'ולי, תרגעי! אז את לא יודעת להכין עוגת שוקולד, אז מה?!

חיכיתי שלורה תמחה, שתגיד שאני הכישלון מבין שתינו ושהיא דווקא כן יודעת להכין עוגות אבל היא רק שתקה והסתכלה על הטלוויזיה. לא ידעתי אם היא בכלל שומעת את השיחה שלנו.

קייט צחקה. "עד כמה קשה זה כבר יכול להיות?"

"קל לך להגיד," מחיתי. "את גדלת בבית עם אמא קונדיטורית." ושוב, נזכרתי בפעם הזאת, הפעם השניה שראיתי אותה, כשהיא באה לבית שלי כדי להחזיר את המפתחות כשהיא לבושה בחולצה עם הכיתוב "הקונדיטוריה של אלי".

"אני אוכל ללמד אותך," היא אמרה. "מתישהו..."

צחקתי. "אני בלתי ניתנת ללימוד," אמרתי והיא הרימה גבה. "לא באפיה, בכל אופן. למרות שאני אשמח לנסות."

היא חייכה אלי בלי לענות והושיטה לי שקית עם השמלה השחורה שלי בתוכה. אני לא בטוחה אם הייתי זוכרת שבגלל זה היא באה אם היא לא הייתה מזכירה לי.

לקחתי את השקית מהידיים שלה והלכתי לחדר השינה שלי כשהיא מאחורי.

"משהו השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן?" היא שאלה. זה היה בפעם הראשונה שנפגשנו, במועדון, בלילה שסיימנו במיטה שלי. מוזר לחשוב שעברו רק שלושה שבועות אבל כל כך הרבה השתנה.

מה זה התקף הנוסטלגיה הזה?

חייכתי אליה חיוך זדוני. "רוצה לבדוק?"

היא צחקה והנידה בראשה אליי כמו אל ילדה קטנה.

פתחתי את הדלת בפניה ושתינו נכנסנו. הוצאתי את השמלה מהשקית ופתחתי את הארון כדי לתלות אותה, מתעלמת מקייט שהרגישה צורך להעיר על גודל הארון שלי. במקום לענות אמרתי לה, "הבגדים שלך על המיטה שלי."

תליתי את השמלה על המתלה, בין חולצות מכופתרות ושמלות אחרות, הסתובבתי אליה. היא בחנה את הבגדים שלה כמו מישהי שעושה את זה פשוט כי אין לה משהו יותר טוב לעשות.

מה יש בה? מה יש בה שגרם לי לריב עם אבא שלי? מה יש בה שגורם לי לרצות פשוט להתנשק איתה, באמצע הרחוב ובלי להסתכל סביב כדי לראות מי עוד מסתכל? מה יש בה שגרם לי לרצות להגיד לסטפני שאנחנו לא רק חברות? זו לא הייתה אהבה – כבר הייתי מאוהבת בעבר. אז מה זה יכול להיות?

"הכל בסדר?" היא שאלה ורק אז הבנתי שבהיתי יותר מידי זמן.

חייכתי והתקרבתי אליה. "הכל מצוין."

הנחתי את שתי הידיים שלי משני צדי פניה וקרבתי אותה אליי כמה שיותר. כמה שאפשר. הנחתי את השפתיים שלי על שלה, אני לא יודעת אם כדי להגיד לה או לעצמי שהכל בסדר.

היום הזה היה נורא. הוא התחיל נורא והמשיך רובו כרע. במשך שעה וחצי עברתי דרך ששה רגשות: פחד, חרטה, כעס, עצב, שמחה ועוד משהו שלא ידעתי לתת לו שם.

כל כך הייתי צריכה את הרגע הזה. פשוט לשכוח מהכל ולנשק אותה. זה הייתה פשוט הקרב שלה אליי שגרמה לי להרגיש יותר טוב בטוח שניה. הנשימה שלה על הלחיים שלי והשפתיים האדומות שלה כנגד שלי. הדבר הזה שהיא עשתה לי בלב, ההרגשה המוזרה הזאת – דבר שאני בספק שאצליח למצוא כתוב בתוך השיר הכי פואטי או הסיפור הכי רומנטי.

אבל פתאום היא התרחקה, הניחה את הידיים שלה על החזה שלי ודחפה אותי טיפה אחורה.

"יום שבת," היא אמרה ואני צחקתי בחוסר הבנה.

"היום יום שני, קייט," אמרתי, ספק אם כי באמת חשבתי שהיא לא יודעת איזה יום היום. אולי פשוט רציתי להגיד משהו.

"אמא שלי הזמינה אותך לארוחה ביום שבת."

צחקתי, אבל הפעם זה היה בהבנה. "במה זכיתי?" שאלתי. לא ידעתי שאמא שלה בכלל מודעת לקיומי ופתאום אני מקבלת הזמנה לארוחת ערב. קייט פשוט חייכה חיוך חושף שיניים ולא ענתה אז שאלתי, "מה אני צריכה להביא?"

היא ענתה, "נזיד עדשים תאילנדיות." לקח לי כמה שניות להבין שהיא צוחקת. החיוך על הפנים שלה היה פשוט מקסים. "לא, את לא צריכה להביא כלום. למרות..." היא עצרה לרגע. "שהיא כן אמרה שהיא רוצה לדעת מה אנחנו עושות ביחד אז אולי כדאי שתביאי דילדו."

פערתי עיניים וניסיתי להבין אם כדאי לי לצחוק או לבכות. קייט, לעומתי, פשוט נקרעה מצחוק. "אוי, את כזאת חמודה כשאת בהלם!"

וכמובן שלא יכולתי לעמוד בזה וההבעה המופתעת שלי נמסה לתוך חיוך. קרבתי אותה חזרה אליי.

"תגידי לי משהו רומנטי," היא אמרה, החיוך המקסים וחושף השיניים שלי עדיין דבוק לפרצוף שלה.

נישקתי אותה נשיקה של שתי שפתיים מחייכות ואמרתי, " Ce monde a été créé pour moi et pour vous."

היא פערה את הפה שלה. "זה המשפט שאמרת לי אתמול!" הנהנתי בסיפוק וגאווה שהיא באמת זיהתה אותו. "מה הוא אומר?!"

צחקתי. "אני ממש לא עומדת לגלות לך!"

"ואני ממש שונאת אותך ברגע הזה, ג'ולי פורטייר," היא רטנה.

גלגלתי את העיניים שלי אבל עדיין לא הצלחתי למחוק את החיוך.

"אוי, פשוט תשתקי ותנשקי אותי."