זה מה שהאדם אוהב (הושלם)

חלק 5: פרק 24

*ג'ולי*

"תרגעי, מה את כל כך לחוצה?" שאלתי את קייט כשהיינו בדרך לבית של אבא שלי, מאוחר יותר באותו יום. השעה הייתה אחת בצהרים ושמש שלא באמת חיממה האירה את כל המכונית שלי. הרגל של קייט שישבה לידי במושב הנוסע קיפצה למעלה ולמטה - כך ידעתי שהיא לחוצה. לעומתה, ובורה מאוד מפתיעה, אני בכלל לא הייתי לחוצה.

קייט גלגלה את העיניים שלה - ידעתי את זה למרות שהייתי באמצע הנהיגה והעיניים שלי היו דבוקות לכביש. "את רצינית? יש לי כל סיבה שבעולם להיות לחוצה."

צחקתי. האמת שאין לי יותר מדי מה לבוא אליה בטענות - בפעם הראשונה שראיתי את אמא שלה אני לא הצלחתי לנשום מרוב לחץ, למרות שבעצם זו לא הפעם הראשונה שקייט רואה את אבא שלי.

אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר עד כמה הייתי לחוצה, אבל איך שהוא מרוב הלחץ כבר לא לגמרי הרגשתי אותו. הידיים שלי היו קפוצות ונשכתי את הלחי שלי מבפנים הרבה יותר מידי פעמים, אבל המחשבות על זה שזהו יום מותי כבר עברו...

חמש דקות מאוחר יותר כבר חניתי ליד הבית של אבא שלי. החניה הייתה מלאה במכוניות מהדגמים הכי חדישים שיש אבל אבא שלי, כמו תמיד, דרג לשמור לי מקום חניה אחד קרוב לכניסה.

"הייתי מצפה שבגלל שאדם שחיי בלי כסף רוב החיים שלו לא ימהר להיות בזבזן כשיש לו כסף," קייט אמרה לי אחרי במבט קצר בבית של אבא שלי, ואז הסמיקה והוסיפה, "אוי, סליחה. זה לא היה דבר נחמד להגיד."

הנדתי בראשי. "הכל בסדר," הרגעתי אותה. "ואני חושבת דווקא שלהפך, בן אדם שחיי רוב החיים שלו בלי כסף מבין כמה מהר הוא יכול לאבד את מה שיש לו ובגלל זה ינצל את הזמן שיש לו להנות מהמותרות האלה כמה שיותר."

היא חשבה לרגע ואז אמרה, "לא יודעת..."

חייכתי אליה והלכתי אל דלת הכניסה, שומעת את הקול של הנעליים שלה מאחוריי.

פתחתי את הדלת אל הסלון המוכר בבית של אבא שלי (רק כשעכשיו מילאו אותו שולחנות מסודרים באלגנטיות ואנשים שלבושים בפלצנות). האוכל כבר הגיע ועל השולחנות היו סוגים שונים של לחים וסלטים כמנות פתיחה. זה לא נראה יותר מידי שונה משנה שעברה אבל המראה בכל זאת היה חדש.

האישה שבירכה אותי כשהגעתי לאותו מקום מוקדם יותר כבר לא הייתה שם - במקומה קיבל אותנו אבא שלי.

"ג'ולי," הוא אמר וכיבד אותי בחיבוק פורמלי. "כבר חשבתי שלא תגיעי."

צחקתי, אבל לא באמת. "שאני אפספס את האירוע הנוצץ הזה?" שאלתי אותו בציניות.

הוא הרים גבה אבל מיהר להפנות את תשומת ליבו אל קייט. "את החברה," הוא אמר וגם חירש לא היה יכול שלא לזהות את הסלידה בקול שלו. "בפעם האחרונה שראיתי אותך היית לבושה בשום דבר מלבד מגבת," הוא ציין וקייט הסמיקה.