Prince Charming 2

=25=

ליאם-

זהו זה,
היום.
אבא, היום אני אהייה מי שתמיד רצית, אני הייה לוחם אני אהייה מנהיג.
אני סוף כל סוף אהיה המלך שאתה ואמא רציתם שאהייה.
מלך שנלחם על שלו, כי על מלך לא להיות קנאי אלא טריטוריאלי, אשר הקנאים הרוצים במה שלא שלהם בשונה מהטריטוריאלים אשר מגנים ונלחמים על מה ששייך להם.
וזה מה שאני עושה היום.

השלושה ימים עברו מהר, ההכנות של הציוד, אימונים, תיכנון מפורט וחלוקת החוליות.
והיום הזה הגיע.
ושום דבר לא יעצור אותי.

שני חוליות יהיו למעברים הסודיים, בראש האחת פרמין והיית' חייל שאני מכיר מאז שהייה בן 12, איתם עוד עשרה חיילים. בחוליה השניה יהיה זאין ואשן וגם להם עוד עשרה חיילים.
לארמון יש שלושה כניסות אחרות, הצפונית דרומית והכניסה שהכי פחות בשימוש היא הכניסה המערבית.
הכניסה הצפונית היא הכניסה הראשית, בא אני הארי ועוד 30 ניכנס.
מהכניסה הדרומית יכנס המפקד עם עוד 25 חיילים.
בכניסה המערבית יכנסו עוד 20 חלקם הם גיבויי לחוליות האחרות ולואי, שהתפקיד שלו הוא 'הרץ' מה שאומר שהוא עובר מחוליה לחוליה בודק עם כל אחראי מה המצב, כמה פצועים או הרוגים ולהעביר את אותם חיילים מקום בטוח.

"הוד מעלתך הכל מוכן" אמר ריינר
"כן, אין לנו זמן לבזבז" אמרתי, יוצא מאוהלי אם על התוכניות הידיי מגולגלות.
הירח נמצא בשמיים, גדול ועגול זוהר במלוא הדרו, מסמל טוב.
אך יש בו משהו שחור, רע, העובדה שהירח שנראה מלא אינו מלא בשלמותו מעלה את החשש של היום בו בחרנו לתקוף.
קראתי באחד הספרים, שהיו אצל אבי בחדרו,  ישנם מלחמות הנקבעות על ידיי האיש שבירח, הוא רואה הכל; אך אם אנו, בני האנוש מחליטים החלטה חשובה מאוד, לוקחים צעד משמעותי לא ליחד אלא לכלל כשהירח לא מלא בשלמות, מרגיז את האיש ההוא מה שגורם לחורבן.
אבל אין זה הזמן להסס, להאמין לאגדות ילדים. זה הזמן לפעול למען טובת הכלל.

"עוד מספר שעות אנחנו נצא למבצע שלו חיכינו לו, להחזיר את מה ששלנו, אני בטוח שכל אחד ואחד מכם ילחם עד הסוף ואני מבטיח לכם שגם אני, לא משנה כמה הסוף יהיה מר. אני אעמוד על ההבטחה שלי לכם ואנחנו נעשה את זה! נצליח!" אמרתי, כולם היו אסופים יחדיו, כל חוליה נמצאת מאחוריי ראש החולייה שלה, ויכולתי לראות את זאין.
הוא חייך אלי באהבה רבה גורם לי להסמיק מאט אך שוב להסס בו.
אבל זה לא הזמן לכל מחשבות אלו, עלי להראות ביטחון רב, לראות לאנשים שלי שאני איתם.
"שימרו אחד על השני, עיזרו זה לזה, ואנו נחזור לפה ביחד, נביא את שאר אנשינו ונתחדש, נתפתח ננהוג בחוכמה, נהייה טובים יותר- שיהיה לנו בהצלחה" סיימתי
"עראעראעראר!" צעקו כולם (וואט,lol)

חלקנו על סוסים ואחרים רצים, מספר לפידים בסוף עם המאספים וחלק אחר של הלפידים  בהתחלה לסמן לנו את הדרך.
כל החוליות התפצלו כבר, יקחו מספר שעות עד שנגיע ליעד שלנו אבל זה הזמן בו חלק מהלוחמים נכנסים לסרטים וחלק מאוד לחוצים, יתרון של המצב הזה הוא שהם לקוחים את עצמם בידיים בזמן הזה, אחרי הלחץ הם הולכים להשתמש בכל טיפת אנרגיה. זמן קריטי לחלוטין. חלק בוחרים לפעמים לברוח וחלק אחר יחליט להילחם. כל דקה משנה בזמן הזה.
"ליאם, איך אתה מרגיש לגביי כל זה?" הארי שאל.
"איך אני מרגיש? אני לא יודע, מה שאני כן יודע זה שאנחנו נצליח"
"אתה תהייה בסדר? לא ישנת כמו שצריך לפי מה שהבנתי מאשן"
"באמת הארי הכל יהיה בסדר" חייכתי חיוך רחב מתסכל קדימה, זה הזמן שלי, שלנו אבא.

רחיבה ארוכה של לפחות כשעה, הגענו לאט לאט גוש האנשים שהיה מאחוריי מתחלק לחוליות הולכים לעמדות שלהם.
אני לוקח מספר נשימות עמוקות מתעלם מההרגשה זהו שאוכלת אותי מבפנים וצועקת לי שמשהו יקרה, אבל זה לא נכון התחושות האלה המחשבות האלה הם הפחד שלי ואני צריך להתמודד איתו על מנת להוביל לניצחון.
"ב-5 נצא" לחשתי וההודעה עברה לאחור, כל אחד אומר לשני להתכונן, חרבות מוכנות להישלף להילחם האויב של כולנו. אויב משותף של כולנו.
חמישה אצבעות האוויר, בכל נשימה אצבע יורדת עוצם את עיניי לפני האצבע האחרונה מרגיש איך האנדרלנין מתחיל לזרום בדמי. זהו זה. אין יותר זמן, עכשיו או לעולם לא.
"צאו!" קראתי.
דהירות הסוסים לעבר השער פותחים אותו בכוח חודרים פנימה.
"פלישה! הנסיך לי-!" צעקות של השומרים נשמעו אך בסופו של דבר נקטעו כשפגע חץ בחזהו.
חרבי שלופה לא חושב יותר מידי, אם האויב אני לא ארחם. זה הבית שלי ואני אגן על אנשיי כי זו האחריות שלי. זה מי שאני.

ככל שנכנסנו יותר ויותר פנימה נפגשנו עם לואי והחוליה שלו, כן חיילים נפצעו ואתם חיילים פונו, אבל אף אחד לא נהרג. בגלל השעה המוזרה השומרים של האויב לא במיטבם.
"ליאם אתה תתקדם לארמון אני אדאג לכולם פה" לואי אמר "קח איתך את הארי"
"תודה" לא יכולתי שלא לחייך, אולי זה לא הזמן אבל אני חייב לחשוב חיובי ולהודות על כל טיפת תמיכה שאני מקבל כי שום דבר לא מובן מאליו.

את החוליה של זאין ופרמין לא פגשנו עדיין אבל אני בטוח שהם בסדר.
אני והארי ירדנו מהסוסים והמשכנו לתוך הארמון הרגל.
"אני לא מבין, למה הארמון ריק?" בדיוק כשהארי שאל את השאלה הזו קפצו עלינו שני חיילים.
חרבות מתנגשות אחת בשניה האחת פוגעת בשניה עושה רעשים שהידהדו בחלל.
הרגשתי פתאום את הלחי שלי מתחממת והבנתי שנחתכתי, פוצע את החייל הרגליו כך שלא יוכל לקום ממשיך לרוץ והארי מאחורי.

כשנכנסנו להיכל הגדול, הבנתי. כל החיילים התכנסו כאן, מארי ובלייק שהיו חלק מאיתנו, כמשפחה עומדים מולי
"מה את מתכננת מארי?" זעקתי לעברה
"לוקחת את מה שהיה שייך לממלכה שלי!" היא צחקה "אתה כל כך פאטטי! זה! כל זה לא שייך לך" מצביעה על הארמון והכתר
"מארי תעצרי את זה עכשיו, אין סיבה לכל זה" אמרתי בעדינות מנשה להבין אותה
"לא! טיפשים! תכניסו אותם!" הדלתות נפתחו.
לא יכולתי להאמין למראה עיניי, גופתו של זאין מושלכת אל מולי ופרמין מדמם עם דמעות מעינייו
"סלח לי" הוא בכה "סלח לי ליאם, אני מתחנן לא יכולתי לעשות כלום"

לא
בבקשה לא.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•
אני פשוט קקי, סליחה.
אבל פתאום זה הכה בי אחרי הבגרות במתמטיקה (הלכה זבל אפרופו)
אני מקווה שעדיין ממשיכים לקרוא את הסיפור שלי ולאהוב אותו גם אם כל העיכובים שלי.
תגיבו ותצביעו! אוהבת!