לדניאל לחמני יש שיער שחור, עיניים שחורות ומלאה במקומות הנכונים... פשוט יפיפייה. ולמרות העיניים הכהות שלה הן שידרו המון שמחה. (עיניים לא באמת יכולות להיות שחורות בגלל שהאישונים שחורים, זה פשוט חום כהה ולזה אני מתכוונת). היו לה חיים טובים, בית חם ואוהב, עם הורים מדהימים בשם עלמה ומשה ואח גדול סהר, ואיך לא מגונן. מעולם לא היו לה המון חברים כי היא לא סמכה על כולם בגלל שהיא עשירה אז יש אנשים שמנצלים את זה.
(והיא לא מזלזלת בכסף כי היא מודעת לזה שיש אנשים שאין להם כלום, היא מעריכה את מה שיש לה ואומרת תודה). אבל יש למה כמה ידידים ואחת שהיא כמו אחותה והיחידה שיודעת מה היא עברה, קוראים לה לוטם.
כשדניאל הייתה בת 14 קרה לה הסיוט של כל אישה. אונס. לקח לה זמן להתאושש, אבל בסוף היא הצליחה. ולא רק זה אח שלה החליט שאחרי מה שקרה הוא יאמן אותה באגרוף והגנה עצמית.
עברו כמה שנים והכל היה כרגיל אבל כשהייתה בת 16 היא העדיפה אונס אבל לא זה. רצח. רצחו את משפחתה מול עיניה, היא התחבאה מתחת למיטה יחד עם סהר בזמן שהוריה נהרגו. סהר אמר לה להישאר מתחת למיטה ולא משנה מה לא לצאת וכך עשתה. הוא התגנב מאחורי שני הרוצחים ניסה להרוג אותם, נכשל ונרצח גם הוא. זה היה המראה המזעזע ביותר שראתה בחייה.
שנה לפני שזה קרה היא הלכה לפיצוציה שהיא אוהבת וראתה בחוץ תינוק. היא שאלה אנשים שהיו באיזור אם הם יודעים משהו אבל לאף אחד לא היה מושג.
אז היא הרימה אותו וראתה פתק, שבו רשום שהתינוק בן שנתיים ושמו תומאס.
היא לקחה אותו לבית שלה וסיפרה מה קרה. אחרי כל מיני סידורים הם אימצו אותו.
וכשקרה מקרה הרצח הוא התחבא איתה מתחת למיטה והיא אמרה לו להיות בשקט אבל ליתר ביטחון שמה את ידה על פיו. הרוצחים הלכו וכמובן גנבו את כספם, נשאר לדניאל מעט כסף מחשבון הבנק שהיה לה. הוא היה די מעט אבל מספיק בשביל דירה קטנה מאוד ואוכל. היא לקחה חלק מבגדיה ומבגדיו של תומאס, עוד דברים חשובים, כמה תמונות, תכשיטים שאפשר למכור ונפרדה ממשפחתה בפעם האחרונה... היא רצתה לברוח משם כמה שיותר מהר, לפני שתבוא משטרה ותתחקר אותה או משהו כזה, למרות שגם בלי שום קשר לזה פשוט כאב לה להישאר שם.
היא התחילה חיים חדשים ועבודה חדשה.
והאמת שאם לא תומאס כנראה לא הייתה מתפקדת. היא סיפרה הכל לחברתה לוטם והיא כמובן תמכה ועזרה לה בהכל והיא התחילה להתרגל לשגרה החדשה שלה.
אבל לא משנה מה הלב שלה, היא עצמה עדיין שבורה. וזה לא שהיא לא אוהבת או מעריכה את תומאס ולוטם היא כן, מאוד. אין לה מושג מה היא הייתה עושה בלעדיהם, אבל עדיין חסר לה את ההורים שלה שרבים על השטויות הקטנות האלה ומשלימים תוך שניה, את אחיה הגדול שהיה מעיף כל גבר שרק הסתכל עליה. זה פשוט לא אותו דבר...
והעיניים השחורות שפעם הייתה בהן שמחה היום יש רק עצב וכאב שגם את זה היא מסתירה בעזרת אדישות וחוסר רגישות...
עד שהיא פגשה מישהו שהצליח לראות את הכאב שנשקף מהעיניים שלה. ולתקן אותה, לאסוף את השברים שלה. זה לא קורה מיד אבל עם הזמן היא מרגישה שוב כמו פעם שלמה, ברור שהם תמיד יהיו חסרים לה, אבל אף פעם אי-אפשר לתקן משהו לגמרי תמיד יש רסיסים, חלקים קטנים מדי שאי-אפשר לחבר שוב... אבל עדיין שוב שלמה.
ולא רק זה היא מרגישה רגש שהיא לא הכירה לפני, אהבה. אבל זה לא כי היא לא רצתה היא כן אבל, בגלל חווית האונס שלה היא התרחקה מבנים אם הם לא אחיה או אביה. אבל כשהיא יכלה סופסוף שבנים יתקרבו אליה מבלי להירתע לאחור, קרה הדבר שהרס את חייה והיא הייתה חייבת להשיג כסף בשביל אוכל, בגדים ודברים בסיסיים שחייבים. וכמובן להיות עם תומאס. אז אהבה לא ממש יכלה להיכנס לחיים שלה אבל איכשהו זה קרה...
טוב אז זה הסיפור הראשון שלי אז בבקשה אל תשפטו אותי. אם אתן רואות שגיאות כתיב או כל טעות אחרת שלי אני אשמח שתכתבו לי. אני לא הולכת לכתוב את זה בכל פרק אבל אני אשמח מאוד אם תלחצו על הכוכב עם איזה תגובה נחמדה... (תאכלס מה כואב לכן כולה
ללחוץ על כוכב😆😋😘)
YOU ARE READING
Once In A Lifetime Love
Dragosteדניאל לחמני- בת 20, חיה עם עבר קשה, ביחד עם תומאס אחיה הקטן בן 6, יש לה חברה בשם לוטם היא היחידה שיודעת הכל על עברה של דניאל והן משתפות אחת את השניה בהכל. אליאס אזולאי- בן 22, עם עבר שמח ומאושר, כמובן גם לו יש חלק בעבר שהיה רוצה לשכוח. יש לו אח קטן...
