LIMERENCE // Hebrew // Jikook

<5>

לא הייתי אומר שאני שונא אותך, אבל בשמחה הייתי מנתק את אספקת החיים שלך כדי להטעין את הפלאפון שלי.

^^^

ג'ונגקוק היה כל-כך חסר מרץ, שזה כבר אפילו לא היה מצחיק.

הוא בילה את כל אתמול באימונים על השיר שבחר וכבר היה מעבר למוכן להתחיל לצלם. לא, ברצינות, הציוד שלו כבר היה פרוק ומוכן. כל מה שהיה צריך לעשות היה ללכת לסלון וללחוץ על 'הקלט' במצלמה שלו.

אבל הוא היה כל-כך חסר מרץ.

הוא היה יוצא להליכה, אבל - לא היה לו מרץ.

הוא היה הולך להתאמן, אבל - לא היה לא מרץ.

הוא היה בוהה בג'ימין, אבל - רגע. זה בהחלט לא צרך מרץ.

זה כן צרך ביצים.

ורמה גבוהה ובלתי רגילה של הטרדה.

לאלפא הצעיר לא היה אף אחד מאלה כרגע.

'מישהו, משהו, בבקשה תן לי מרץ.'

כאילו לפי סימן, פעמון הדלת צלצל, מבהיל את הנער עד כדי כך שנפל ממיטתו עם פוף קולני.

בגניחה, האלפה עיסה את ידיו ומשך את עצמו לכיוון הדלת.

'אני לא מצפה לאורחים, מי זה?'

פותח את הדלת, ג'ון ג'ונגקוק כמעט נפל עוד פעם.

זה היה ג'ימין.

בפתח הדלת שלו.

מחייך אליו.

והחלק הטוב ביותר - הוא לא חולם.

"עסוק?" שאל האומגה, מגחך בעצלות ונשען כנגד המשקוף.

"הו, אה - לא." האלפא מלמל, גורם לאחר לצחקק מהמתיקות שלו.

ג'ימין רק פגש בחייו אלפות שהראש שלהם היה קבור עמוק בתחת שלהם. גסי רוח, בוטים ואלימים.

האלפא הזה היה שונה. אפילו פעם אחת הוא לא ניסה לבטא את הדומיננטיות שלו בזמן שדיברו. לא ניסה להציף את ג'ימין בריח שלו, לא פלירטט, לא מנסה לעשות דברים. רק הוא, מתוק. לא שג'ימין מתלונן.

"מעולה! בגלל שהתחלתי להשתעמם, ואז חשבתי לעצמי 'היי, אף פעם לא באמת ביליתי עם השכן שלי', אז הנה אני!" צייץ ג'ימין, וג'ונגקוק יכול היה להישבע שהוא מת מרמת החמידות שלו.

"ובכן, מעולה ששנינו היינו משועממים אם כך! אתה מוזמן להיכנס," ג'ונגקוק צחקק וג'ימין תפס פתאום את הריח שלו.

כמו תפוז, לימון ומנטה.

כמו...

"בוקר." ג'ימין אמר, עדיין נשען על המשקוף, גורם לג'ונגקוק לעמוד במקומו.

"ג'ימין... עכשיו אחר הצהריים..."

ג'ימין התחיל לצחוק בקול, גורם לג'ונגקוק לחייך מבחוץ ולצרוח במפנים.

כן, יכול להיות שיש לו קראש.

"לא, אידיוט! הריח שלך. אתה מריח כמו בוקר." ג'ימן אמר, עדיין מצחקק.

"כן? ובכן, אתה מריח כמו סוכריות על מקל." אמר ג'ונגקוק, מטה את ראשו הצידה, מקמט את אפו כלפי מעלה בזמן שחייך.

ג'ימין נרגע ופסע אל תוך הדירה, מתעטש כשהאלפא סגר את הדלת.

"סליחה..." ג'ונגקוק מלמל בביישנות.

"זה כלום... אני אתרגל לזה. זה רק ש -" ג'ימין התעטש שוב. "תסלח לי. זה רק שזה חתיכת הרבה בקרים כאן."

ג'ונגקוק גיחך והוביל את ג'ימין לכיוון הסלון, איפה שהאומגה הבחין בציוד ההקלטה.

"היית באמצע לצלם?"

"הייתי חייב לעשות את זה היום..."

"אני מרגיש ש'אבל' עומד להגיע."

"אבל לא ממש רציתי..."

"אבל פספסת את ההעלאה של שבוע שעבר, אלפא!"

ג'ונגקוק התעלם מהאפקט שהיה לג'ימין על, ובכן... החבר שלו שם למטה, כאשר הוא קרא לו 'אלפא'.

"אתה צופה בסרטונים שלי?"

"זה נראה כאילו אני חי מתחת לאבן? כל העולם צופה בסרטונים שלך, אלפא."

ג'ונגקוק באמת קיווה שג'ימין יפסיק להגיד את המילה הזאת. מישהו התחיל להתרגש.

"איזה שיר הכנת?"

"Perfect, של אד שירן."

"זה השיר האהוב עליי! אתה יודע מה? תביא את הגיטרה שלך. אתה עושה את זה עכשיו."

"אבל -"

"ג'ון ג'ונגקוק."

"כן, המפקד."

בחיוך, ג'ונגקוק הרים את הגיטרה שלו ויצא מחדרו, עושה את דרכו חזרה לג'ימין, שם הוא מצא את האומגה יושב בכיסא  מול הספה.

"אתה רוצה להופיע בזה...?" ג'ונגקוק שאל, מכוון את האורות, בזמן שג'ימין נד בראשו.

"אנחנו יכולים לעשות שיתוף פעולה רשמי אחר כך. אני רק רוצה לשמוע אותך שר."

"אין בעיה."

ג'ונגקוק לחץ על 'הקלט' וישב על הספה שלו עם הגיטרה.

"היי חברים, אז כמו שהזכרתי בסרטון האחרון שלי, עברתי ללוס אנג'לס והתמקמתי, שזאת הסיבה למה לא העליתי שום דבר בשבוע שעבר. אז, השבוע בחרתי לשיר את Perfect, של אד שירן." ג'ונגקוק אמר, מציץ לעברו של ג'ימין כשאמר את המשפט האחרון, גורם לאומגה לחולשה בברכיים.

וכך, אלפא ג'ון התחיל לשיר.

כן, זה היה אמור להיות מוקדש לעוקבים ולמעריצים שלו, שאותם הוא אהב עמוקות, אבל הוא בעצם  שר סרנדה לג'ימין באופן עקיף.

האומגה, באותו הזמן,עצם את עיניו וזז בעדינות לצליל קולו המתוק של ג'ונגקוק, עם חיוך מוצמד לתווי פניו.

כן, יכול להיות שיש לו קראש.