LIMERENCE // Hebrew // Jikook

<9>

"אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל אתה הסיבה לכך שאלוהים יצר את האצבע השלישית."

^^^

ג'ונגקוק ידע שג'ימין יכל לשחק.

ג'ונגקוק ידע שלג'ימין היה חוש הומור מפותח.

ג'ונגקוק ידע שג'ימין יכל לצבוע את שיערו לכל צבע ועדיין להיראות טוב.

אבל לג'ונגקוק לגמרי לא היה מושג שג'ימין ידע לרקוד.

ועוד לרקוד כל כך טוב.

השעה היתה אחת ושש עשרה דקות בדיוק בלילה בלוס אנג'לס, קליפורניה, והאלפא הצעיר לא הצליח לישון, אפילו אם חייו היו תלויים בכך.

אחרי שטיפס למיטתו בחצות, והסתובב והסתבך במיטתו ליותר משעה, הוא היה יותר מעוצבן ופחות ישנוני.

בהחלטה לצאת לאימון לילה מאוחר, בן ה-20 שם חולצה לבנה חלקה מעל המכנסיים הרפויים שלו, תפס בקבוק מים, החליק לתוך נעליו ועשה את דרכו לחדר הכושר אחרי שווידא שדירתו היתה נעולה.

חדר הכושר של בית הדירות שחי בו היה במרתף הבניין, פונה אל הסטודיו לריקוד. כשג'ונגקוק נכנס אל המסדרון שהפריד את חדר הכושר והסטודיו, הוא יכל לשמוע את הדפיקות של הבאס מהחדר השני.

'איזה סוג של מטורף רוקד בשעה שתיים בלילה?' האלפא חשב, לפני שעצר והסתכל על לבושו שלו.

'ובכן... איזה סוג של מטורף מתאמן בשתיים בלילה?'

בהקרבו לחדר הכושר - וכתוצאה מכך, לסטודיו לריקוד - ג'ונגקוק יכל לשמוע את השיר שהתנגן, וזיהה אותו כאחד מהשירים האהובים עליו.

עכשיו כשסקרנותו התעוררה, הוא לא יכל שלא לגנוב מבט אל האדם שנמצא בתוך הסטודיו (למרות שזה היה רק תירוץ לבדוק האם האדם רקד טוב יותר ממנו, בגלל שג'ון ג'ונגקוק היה תחרותי מאוד).

פותח את הדלתות הגדולות (ומודה לאלוהים הנשגבים על חוסר הרעש), האלפא הצעיר נכנס פנימה ומיד ריח קידם את פניו, ריח שהיה מוכר לו יותר מדי.

'סוכריות על מקל.'

צועד עמוק יותר אל תוך החדר הגדול שהואר באור עמום, ריח הסוכריות התחזק. הריח, מעורבב עם הלחות באוויר והקצב של השיר, גרם לזאב הפנימי של ג'ונגקוק ליילל.

הוא עצר במקומו, כשהוא תפס במבטו מראה של גוף עדין ורזה שזז על רצפת המהגוני, זורם ושובה כמו הרוח, אך חם וחד כמו האש. נשימתו של האלפא נחנקה כשהרקדן, עיניו סגורות, הרים את ראשו לכיוון המראה.

ג'ימין.

רוקד.

לשיר הזה.

חושיו של ג'ונגקוק התחילו להתפרע, והריח החזק והמתוק של האומגה באוויר גרם לזאב ליילל שוב, גורם לו לרצות לקחת את הנער ורוד השיער כאן ועכשיו. הורמונים זאביים מטופשים.