Crushed

פרולוג

אף אחד לא קלט כמה היא מדהימה עד שאני הגעתי, במשך כל הזמן שחיבבתי אותה ורק בכיתה יא' הצלחתי לשאול אותה לדייט. אני זוכר אותה מחייכת בביישנות כשהעיניים הזהובות שלה מנצנצות לעברי והיא מחזירה שערה שוררת חזרה למאחורי אוזנה. היא הייתה מושלמת, היא נראתה מושלמת והתנהגה כמו כזו. מושלמת. לא חשבתי שהיא תהיה זו שתגרום לי להיות ליפול, לא חשבתי שמישהי או מישהו יכול. הייתי קאל, קאל אף פעם לא נופל. אוקיי, למען האמת נפלתי פעמים רבות. אבל לא יכולתי להודות בזה בפני אף אחד, אז בשביל כולם זו הייתה הנפילה הראשונה שלי. הפעם הראשונה שהתמודדתי עם משהו חוץ מלדאוג מאיך ישפטו אותי.

אבל לא היה לי אכפת מאף אחד חוץ ממנה, רציתי שהיא תדע שאני עדיין אוהב אותה - לא משנה כמה היא פגעה בי. היא הייתה האוויר שלי, הסיבה לקיום שלי. היא הייתה הבן אדם הראשון שגרם לי להרגיש שאני יותר מרק קאל, כאילו אני שווה משהו. היא גרמה לי להרגיש שגם אם נפלתי זו הייתה מעידה מכל האנשים שקינאו בי. אבל היא לא קינאה בי, אפילו לא טיפה. היא עברה מעליי, חייכה חיוך יהיר ומושלם והלכה. בלי לחשוב על התוצאות. ואני שכבתי על הרצפה הקרה והמלוכלכת, סופג מכות מכל מי שרק רוצה. נושך את השפה וטועם דם.

והלב שנשבר היה רק עוד דבר שהייתי אמור להסתדר איתו, עם הריקנות הזו שנחתה עליי ברגע שהיא הלכה. בחיים לא חשבתי שהיא הייתה חלק כל כך גדול ממני עד שהיא הלכה. ואהבתי אותה כל כך, אהבתי אותה עד בכי. רציתי לנשק אותה עד שהיא תאיים שתקיא, רציתי לחבק אותה עד שימאס לה והיא תוציא לי לשון ותתרחק, לוקחת את האוויר איתה. זה קרה כל הזמן, הייתי שקוע בה כל כך שלא קלטתי שנאבדתי בתוכה, בתוך כל האהבה שלי אליה.

וכשהיא הלכה אני התמוטטתי. הסתכלתי במראה ויכולתי למנות את כל הדברים האלו שבגללם היא הלכה. היא צדקה כשהיא הלכה, הייתי זבל, אפס, כלום. הייתי השאריות שמביאים לכלב המכוער אחרי סוף הארוחה, הייתי האוכל שהשאירו במקרר הרבה זמן ואף אחד לא רצה. הייתי בטוח שאני משהו יותר מזה, חייתי בסרט שלמישהו אכפת. לאף אחד לא היה אכפת; לא לה, במיוחד לא לה.

ובכל זאת הייתי תלוי בה, הייתי הבובה שלה והיא שלטה בי כל כך טוב שאפילו לא הבחנתי בכך. היא חייכה ואמרה לי כמה אני טוב, הייתה שם בשביל לאסוף את השברים ולהרכיב מחדש רק בכדי להנות אפילו יותר כשתרסק אותי מחדש.

וזה כאב, כאב כל כך. זה גרם לי לבכות שוב ושוב ושוב. זו הייתה הנקודה שבה התפרקתי, עם ריח חזק של אלכוהול ובירה ביד אחת, עיניים שבקושי היו פקוחות והטלפון שלי ביד השנייה מקישה על אותיות שאמורות לחבר שאלה עצובה, 'למה עזבת אותי?'.

היא לא ענתה מעולם. הוי הכחול התנוסס שם בגאווה וגרם לי להבין שהיא הייתה שם והלכה, לא הולכת אפילו לנסות לא לדרוך על השברים שלי, לא הולכת להפסיק לרסק אותי עוד יותר. מכה אחר מכה, עוד פגיעה. ועדיין אהבתי אותה, אהבתי אותה יותר ממה שיכולתי להכיל. זכרתי רק איך היא הייתה תמיד טובה אליי ושכחתי כמה רעה היא באמת. זה לא שינה לאף אחד מה חשבתי, באמת שלא. רק לי, רק לי.

והמילים שלה הדהדו בראשי גם אחרי שעות של ניסיון כושל לנסות להוציא אותן מראשי, את החיוך המרושע שלה שהתנוסס בצבע אדום על שפתיה, את העיניים הזהובות שגרמו לי להתאהב בה, הדרך שבה היא סלסלה את אחד מתלתליה. זה היה מרושע ובכל זאת לא קלטתי את זה. גם לא כשבאתי אליה והיא הדפה אותי מיד. אמרה את המשפט שגמר אותי אותי לגמרי ואז היא הלכה.

כאילו היא מעולם לא הייתה.

כאילו מעולם לא היה לה אכפת.