פיצה בוי

פרק 2 / צ'ייס

"היי, זה השליח של הפיצה".
אני כבר לא זוכר כמה פעמים אני אומר את זה ביום.
כשאני מגיע לחדר הקטן בדירה שלנו, זורק את הקסדה על השטיח ונזרק על המיטה, אני מנסה להיזכר.
היה היום את הבחור הרחב והחברים המטונפים שלו, האמא שהזמינה שני מגשים לבנות שלה, מסיבת יום ההולדת, ההזמנה הגדולה לחברת ההייטק...
נרדם. 
זה ככה כבר חודשיים.
נכון אני יודע, זה לא המון זמן לעבוד כשליח פיצה, ומה אני בכלל מתלונן?
אבל האמת היא שעוד לא התרגלתי לשינויים הרבים שקרו בחיי בעקבות מעברי הדירה המרובים שלנו.
"שלנו" הכוונה היא אליי, אל אימי ואל אחותי הקטנה.
שלושתנו עברנו לניו יורק קצת אחרי שאבא שלי נהרג בתאונת עבודה, הוא היה חייל קבע בצבא האמריקאי, ככה הוא הכיר את אמא שלי.
סבתא שלי, שמעולם לא אהבה את אימי בשל מוצאה האסיאתי, קנתה לנו את הדירה לאחר מותו ואז ניתקה איתנו קשר.
היא אפילו לא באה לבקר כשעוד גרנו בבוסטון, שלא לדבר על זה שהיא לא דיברה עם אבי כמעט שנה על כך שהוא התחתן וגר עם אמא שלי בקוריאה בתקופה בה נשלח לשמור שם על הגבול. 
כשעברנו לניו יורק אמא התחילה לחלות באלצהיימר עד שהפסיקה לעבוד, ומאז הדרך היחידה להאכיל את בני משפחתי מוטלת עליי.

היה נחמד להיות נהג מונית בחודשים הראשונים שלי בניו יורק, הייתי רק צריך לשאול "לאן אתם צריכים?" ולקבל את הכסף.
זה אמנם היה שינוי משמעותי מהעבודה שהייתה לי בבוסטון - ברמן באחד הפאבים הכי מבוקשים בעיר, להיות בחור מבוקש בעצמי, אם כי גם חיי הלילה בתור נהג מונית היו מעניינים.
אבל אז עשיתי תאונה והבחורה שנסעה איתי תבעה את חברת המוניות מה שגרר את פיטורי, אז עכשיו אני שליח פיצה.

הכסף טוב, השיחות עם האנשים קצרות ולעניין, הטיפים טובים תמיד כשאני מוריד את הקסדה מול חבורה של בנות מצחקקות, ויש לי אופנוע משלי.
בסוף כל יום כשאני פותח את הדלת חרישית כדי שאימי לא תתעורר, אחותי הקטנה מחכה לי עם משהו קטן לאכול כי היא יודעת שעם כל האירוניה, אני לא אוכל בעבודה.
"תאכל משהו לפני שתלך לישון, צ'ייס." היא ממלמלת, מפהקת והולכת לישון.

עד שאמצא משהו משתלם יותר מהפיצרייה, זו תהיה הדרך שלי לעזור לאחותי לסיים את הלימודים ולקנות לאמא שלי את התרופות שהיא זקוקה להן.
אין לי טעם להתלונן על זה שבחור בן עשרים ושש צריך להיות שליח פיצה,
אני פשוט אספור שוב כמה פעמים הפעם הייתי צריך להגיד "היי, זה השליח של הפיצה."
עד שארדם.