פיצה בוי

פרק 14 / צ'ייס

"אל תעירי אותו עדיין, הוא לא יישן רצוף כבר כמה ימים."
"אני יודעת אנג' אבל הוא גם לא אכל כלום, לא כדאי להעיר אותו לאכול משהו לפני שאני עוזבת? אני לא רוצה שהוא ילווה אותי כשהוא רעב."
"אני מבין אמה, אז אולי עוד חצי שעה? עשרים דקות? מתי הרכבת שלך?"
"היא יוצאת ב-"
"אולי תשתקו שניכם?" קולי היה צרוד משינה. פקחתי את עיניי באיטיות מייסרת, החושך שעטף אותי התפוגג אט אט עד שתמונתם של השניים נחשפה בפניי.
הם עמדו במטבח והכינו אוכל בזמן שאני שכבתי על הספה בסלון. היינו בבית שלי ולרגע מפחיד אחד לא זכרתי איך הגענו לכאן או מה היה אתמול.
לקחתי לעצמי כמה שניות של נשימות עמוקות עד שהכול סביבי התאפס ויכולתי להתיישב.
"איך אתה מרגיש?" אנג'ל ניגש אליי, אוחז בידו מגש שעליו קערה עם אורז חם וירקות חתוכים.
הוא היה נראה פשוט יפיפה בחולצתי הלבנה שהייתה גדולה עליו בכמה מידות. שיערו הורוד היה עדיין פרוע משינה ועיניו המהפנטות נצצו לעברי.
חייכתי בנחת, "אני בסדר, אכלתם כבר?".
"עוד לא," אמה ניגשה לכיווני גם כן, "חיכינו לך."
"מתי הרכבת שלך?" שאלתי, מתמתח ומפנה מקום ליידי לאנג'ל להתיישב, אמה התיישבה על הכורסא הקטנה מולנו.
"עוד שעתיים בערך. סבא וסבתא יאספו אותי ישר מהתחנה אז אתה לא צריך לדאוג." היא חייכה אליי חיוך מרגיע שלא השפיע עליי בכלל.
למרות שמעולם לא הרגשתי שיש לי משפחה נורמלית, היה לי קשה לראות איך מה שנותר ממנה מתפרק.
"את בטוחה שאת רוצה את זה אמ? אנחנו יכולים למצוא פתרון אחר." שאלתי את השאלה הזו כבר עשרות פעמים מאז הלוויה, שם סבי וסבתי הציעו לאמה לעבור אליהם.
העובדת הסוציאלית תמכה ברעיון בטענה שאני לא יכול להיות ההורה של אמה ויהיה לה טוב יותר וקל יותר להתאקלם במקום בו אנשים מבוגרים יקיפו אותה.
לא רציתי שהיא תלך אבל נדמה היה שהיא בעצמה כבר נורא רצתה לעזוב את הבית הזה, ולא יכולתי להאשים אותה.
"אני אהיה בסדר צ'ייס," היא חייכה, "וגם מבטיחה להתקשר לפחות פעם בשבוע."
"ממש בחורה אחראית."
"אתה יכול לסמוך עליי."

אחרי שעתיים כבר עמדנו שלושתנו על שפת הרציף. כשהרכבת הגיעה עזרתי לאמה להעמיס את המזוודות שלה על הרכבת ודאגתי שהיא יושבת קרוב לדלת כדי שכשתגיע לסבי וסבתי יהיה קל לעזור לה לצאת.
"הכרטיס שלך אצלך? את בטוחה שלא שכחת כלום?"
"אתה חייב להפסיק." היא צחקקה.
"אמה תקשיבי לצ'ייס, הוא דואג לך." אנג'ל חייך אליה.
היא הושיטה את ידה לעברו אבל כשאנג'ל התכוון ללחוץ אותה היא לפתע שינתה את דעתה וקפצה עליו בחיבוק.
"תודה שאתה כאן אנג'ל, זה חשוב לי כל כך." היא מלמלה.
אנג'ל קפא לרגע במקומו כשידיה של אמה מקיפות אותו, ואז בחיוך מבויש הוא חיבק אותה בחזרה.
"תשמרי על עצמך אמה."
שריקות חזקות הקפיצו אותנו במקומנו, הסדרנים קראו לכל הנוסעים לעלות. הרכבת עמדה לצאת בכל רגע.
משכתי את אמה לחיבוק קצר.
"אם לא תתקשרי לפחות פעם בשבוע אני אבוא עד אלייך ואביך אותך בבית הספר החדש." איימתי.
אמה צחקה, התנתקה ממני ועלתה לרכבת, היא הסתובבה אלינו רגע לפני שהדלתות נסגרו והרכבת התחילה לנסוע.
"אוהבת אותך מלא צ'ייס, ביי אנג'ל!" היא נופפה וחייכה. ידעתי שהיא מתאפקת מלתת לדמעות לזלוג החוצה. הערכתי את אחותי על כך.
נופפנו לה לשלום עד שהרכבת נעלמה בעיקול וכבר לא יכולנו לראות אותה.