פיצה בוי

פרק 19 / אנג'ל

הפרק מכיל רטעים מיניים מפורטים לאחריות הקורא בלבד.

לכל עבודה יש את החסרונות שלה, אני יודע אני יודע... אבל לחייך עשרים וארבע שבע ועוד להיות כל כך רחוק מפיצה ומוצריה... זה כל כך קשה.
רוב הצוות נפלא, באמת, והבוס שלי סיגמא מקסים, פשוט אני מרגיש שאני מאכזב כל הזמן, שברתי היום שתי כוסות, ועכשיו שפכתי על החולצה שלי את כל תכולת המרק שהוזמן לשולחן שמונה, אני פשוט כישלון.

ישבתי בחדר הצוות עם דמעות בעיניים, נסה בינתיים ניקתה את הבלאגן שעשיתי בזמן שסיגמא ניסה להרגיע אותי.
״הכל בסדר, זה קורה, אנחנו בני אדם לכל דבר אנג׳ל.״ הוא הרגיע, פורע את שיערי הורוד, העובדה שהוא כל כך נחמד רק גרמה לאשמה בליבי להתחזק עוד יותר, הוא לא יכול לצעוק עלי או משהו?
״קח, תלבש את זה במקום, זו חולצה ישנה שלי.״ הוא הגיש לי חולצת עבודה שחורה וארוכה, אחת עם הסמל הישן של המסעדה אך מרקמה הרגיש כמו חדש, וחיוכו המתוק של סגול השיער גרם לי לחייך.
״תודה סיגמא...״ מלמלתי תוך בכי והלכתי אל השירותים כדי להחליף חולצה ולהתנקות משאריות המרק הרותח ששרף את עורי ממש לפני מספר דקות.

כשסיימתי לעבוד בעלי לעתיד חיכה לי לייד האופנוע החדש שלו מחוץ לסושי בר, כרגיל משחק אותה מגניב עם העמידה המסוגננת שלו והקסדה כך תחת זרועו.
״שלום פיצה בוי.״ בירכתי, ״ערב טוב פיצה בייב.״ הוא השיב, גורם לי לצחקק רגע לפני שהשפתיים שלנו נגעו אחת בשניה לכמה רגעים, כמובן אחרי שוידאתי שאף עובד אחר מהבר לא צופה בנו.
לא שאני מתבייש בצ׳ייס או משהו, להפך, הוא מקור הגאווה שלי... תרתי משמע, פשוט שאר העובדים בבר אוהבים לעקוץ אותי בכל הנוגע למערכת היחסים הלא סגורה שלנו.

״איך היה לך היום?״ שחור השיער שלי שאל אותי בקול הנמוך הזה שאני אוהב, כמה התגעגעתי אליו היום... אני לא הולך לומר את זה בקול! יש לו יותר מידי אגו... אבל אני מרשה לו, זה סקסי.
״אמ... יכול להיות יותר טוב, אצלך?״ ניסיתי להתחמק מהשאלה, והוא הבחין בכך אבל נתן לי להחליק אותה ועזר לי לעלות על האופנוע.
״אתה חייב לי חמישים דולר.״ הוא השיב ושלף מתוך תא המטען הקטן קסדה חדשה לגמרי... קסדה ורודה.
״מ-מה זה צ׳ייס?״ שאלתי, כמעט ובטוח שהקסדה מיועדת לי, אך פחדתי להסיק מסקנות מהר מידי.

״אתה תמיד מתלונן שאני נותן לך את הקסדה שלי ונשאר בלי קסדה כשאנחנו נוסעים יחד, אז קניתי לך קסדה משלך כדי שלשנינו תהיה קסדה, בחרתי את הורודה כי היא תואמת לשיער שלך.״ הוא הסביר, ואני נשכתי את שפתי התחתונה בהתרגשות.
בזהירות הוא הלביש על פני את הפריט הורוד, מוודא שהוא אכן יושב טוב במקומו רגע לפני שהוא גם כן הניח את הקסדה על ראשו והחל בנסיעה.

אני חושב שאני מתחיל להתרגל למכונת המוות הזו, ישבתי מלפנים ולא פחדתי כמו בדרך כלל, או שהידיעה ששנינו חובשים קסדה הרגיעה אותי עד כדי כך? בכל אופן הנסיעה היתה קצרה ועד מהרה פיצה החתולה בירכה את פנינו כאשר פתחנו את דלת הדירה המשותפת שלנו.
״זו חולצה חדשה? אתה בדרך כלל לא לובש שחור.״ צ׳ייס ציין ברגע שהסרתי את הג׳קט שלי, גורם לי להסמיק מעט מהידיעה שהוא כבר מכיר אותי כל כך טוב.
״נכון... היא לא שלי, החולצה שלי התלכלכה אז סיגמא השאיל לי את החולצה שלו.״ הסברתי, וצ׳ייס נראה מאוד לא מרוצה מהתגובה שלי.