פיצה בוי

פרק 6 / צ'ייס

כשהדלת נפתחה שמחתי שהקסדה מסתירה מפניו את החיוך שלי. הוא היה נראה כזה טרוד, לחלוטין לא מוכן לבואו של אורח לא צפוי.
ההבעה על פניו הייתה שווה את המהלך חסר כל ההיגיון הזה בו מצאתי את עצמי נוקש על דלת ביתו עם מגש הפיצה הריחני בידי.
אנג'ל היה יפיפה,
זה יהיה שקר בוטה להתעלם מזה.
הוא לבש לגופו חולצה שהייתה גדולה עליו בכמה מידות ונפלה על גופו כמו שמלה, עיניו הירוקות-בוהקות הציצו אליי מעבר לדלת והיו עגולות בהלם מוחלט ונוצצות כמו זוג אבני אמרלד, מתחננות אלי להביט בהן.
כשהוא דיבר וקולו המתוק עטף אותי לא יכולתי לעמוד עוד בפיתוי והסרתי את הקסדה מראשי, בדיוק כך הוא כישף אותי בפעם הקודמת.
זו הייתה הזדמנות נהדרת לחקור מה בדיוק בו גורם לי לאבד ככה את הראש, לבזבז יום שלם במחשבה על החיידק הורוד הזה שנדבק בי, ולכן נתתי לעצמי ללכת שוב בעקבות קו המחשבה חסר ההיגיון ודחקתי את עצמי פנימה.

לא ציפיתי לאבד ככה עשתונות.
הוא הניף את ידו לכיווני בכוונה מתוקה שכזו לנסות לסטור לי ובטבעיות שהייתי רגיל לה תפסתי את מפרק ידו הדקה, מביט בו בחיוך מנצח וצופה באדמומיות מכסה את לחייו.
"א-איך אתה מעז-" הוא הניף את ידו השנייה והתפתל כשתפסתי גם אותה.
"איך אני מעז מה?" הרמתי את גבתי, זווית פי התעקלה גם היא בחיוך.
הוא בלע את רוקו ועקבתי בעיני אחרי התנועה המגרה הזו.
רגע, וואו, אמרתי מגרה?
הדבר הזה מסוכן לי כל כך.
דחפתי אותו קלות לאחור, עוד מחזיק במפרקי ידיו ובלי לחשוב פעמיים על מעשיי טיפסתי מעליו עד שיכולתי לראות שוב את מבטו המבוהל מתרוצץ על פניי. כוס הקולה שהגשתי לו מוקדם יותר נפלה ומה שנשאר בה נשפך על הרצפה אבל איש מאתנו לא הסיט את מבטו.
רציתי להביט בו ככה עוד, בשיערו הורוד מפוזר על הרצפה, רך למגע כפי שידעתי כבר מקודם, להביט עוד בתווי הפנים העדינים האלה שהיה קשה להאמין שהיו שייכים לגבר, עוד בעיני האמרלד ובלחיים התפוחות, האדומות, עוד, עוד, עוד.
"תרד ממני." הוא אמר, ואפילו שעיניו הסגירו את החשש בליבו קולו נותר יציב. אהבתי את הפגנת הכוח הזו כל כך.
אחרי רגע עיקלתי את הסיטואציה וירדתי ממנו במהירות, כאילו חטפתי כוויה.
מה עובר עלי? בסך הכול רציתי להשתעשע קצת, ותראו לאן הבאתי את עצמי.
"אולי כדאי שאלך." אמרתי, התרוממתי במהירות מהרצפה.
המצפון שלי הכה אותי, צ'ייס רע! רע מאוד! רק זה חסר לי, שהמלאך הקטן יגיש נגדי תלונה על הטרדה מינית.
"אתה הולך?" הוא התרומם אחרי, לא חמק ממבטי הצעד הקטן שהוא עשה לאחור.
כל כך רע אטווד. בית גריפינדור לעולם לא היה מקבל אותך לשורותיו. ולא, אני ממש לא הסגרתי בפניכם הרגע שאני אוהב "הארי פוטר", אוהב בלשון המעטה.
תקווה קטנה החלה להתהוות בבטני בעקבות שאלתו, יש מצב שהוא רוצה שאשאר?
נעצתי את מבטי בעיניו וחיוך הפציע על פניי.
"אתה מוזמן להתחנן שאשאר, נער ליווי." אמרתי, הו כן. תתחנן.
פניו האדימו בכעס, זה היה כל כך חמוד שהרגשתי איך אני רוצה בכל מאודי להישאר בדיוק כאן ולהרגיז אותו עוד.
"אני ממש לא עומד להתחנן בפנייך שתישאר נער פיצה, אבל אתה לא יוצא עד שאתה לא מנקה פה את כל הבלגן", קולו הפך כועס מרגע לרגע והוא החווה בידו, רק אז הבחנתי בכל מה שהשארתי אחרי.
מגש פיצה חצי אכול, פירורים מפוזרים בכל פינה, כתם קולה גדול שהמשיך להזדחל לאט על הרצפה הלבנה ובחור צעיר אחד וורוד שיער בעל מבט כועס שעיטר את פניו היפות.
"שלא תעז לזוז עוד צעד אחד." הוא קרא, סב על עקביו ונעלם במסדרון הקצר מאחוריו.
לא הספקתי לגמגם וכבר הוא חזר עם מטאטא ביד אחת ודלי בידו השנייה ודחף אותם לידיי.
הבטתי בו בהלם, חסר מילים.
כבר הבנתי שהוא מנסה לגרום לי להתחרט על מה שהפה הגדול שלי דיבר עוד לפני כן.
"אם לא אכפת לך," הוא שילב את ידיו ברוגז על חזהו, כל זכר לגמגום ופחד לא נותר בו, "יש עכשיו מרתון פרקים של בובספוג, אז בזמן שאני אצפה בו, ברשותך, חומרי הניקוי מתחת לכיור".
והוא שוב הסתובב, הפעם אל הסלון, וקרס על הספה, שיר הפתיח המוכר מתנגן בתיאום מושלם עם לחיצתו על הלחצן שהדליק את הטלוויזיה.