פיצה בוי

פרק 9 / אנג'ל

עדיין ישבתי על השיש כשהדלת נסגרה, משאירה אותי לבד יחד עם מגש הפיצה המלא המכיל את מספר הטלפון של שליח הפיצה המטורף הזה.
לחיי סרבו לחזור לצבען הטבעי אך זה היה הדבר האחרון אשר עניין אותי באותם רגעים, בהם פשוט התנשפתי ובהיתי באוויר בזמן שניסיתי לעכל את כל מה שקרה לפני מספר שניות ממש.
הוא... השתגע לגמרי, פשוט נישק אותי והלך, קרע את עור צווארי בשיניו ונעלם כאילו לא היה, ניסיתי להרגיע את עצמי אך רק הרגשתי את החרדה מתקרבת אלי בצעדי ענק.

ירדתי מן השיש ברגליים רועדות, בקושי מצליח להחזיק את עצמי יציב, אני לא יודע למה לקחתי את זה כל כך קשה, אבל הנשיקה ההיא היממה אותי, והעובדה שרק רציתי שהוא ימשיך גרמה  לי לפחד מעט.
אני מתכוון, אני יודע שאני נמשך לבנים, אבל להתאהב עכשיו באיזה שליח פיצה שפשוט נכנס לבית שלי והחליט לנשק אותי, כמה בטוח זה? כדאי לי להכניס את עצמי שוב פעם לאזור הרגיש ההוא בו פוגעים בי כל הזמן? עייפתי מבנים ומהרצונות השטחיים שלהם.

ראיתי את הזקפה ההיא אחרי שהוא נישק אותי, אני לא רוצה להתאהב בו, הוא יפגע בי, הוא בטח נישק היום עוד עשרה אנשים חוץ מימני, אולי אפילו שכב איתם.
נאנחתי עמוקות, מספיק... אני לא אתן לעצמי ליפול למלכודת שלו פעם נוספת, כשהשליח השני ההוא שאל אותי אם אני מחבב את צ׳ייס וידעתי שהתשובה היא כן, רציתי לבכות.
תוך פחות מימים ספורים הוא הצליח לעבור את החומות הענקיות שבניתי במשך כל כך הרבה שנים, הוא... מסוכן.

נשכתי את שפתי התחתונה והרמתי את החולצה הבלויה והקרועה של השליח מן הרצפה, הריח שלו מציף אותי פעם נוספת אך לא נתתי לו להשתלט עלי הפעם, פשוט קיפלתי אותה יפה והנחתי לצד המגש המלא, לא מסוגל לאכול כאשר מוחי עסוק בכל כך הרבה מחשבות.
הוא נישק אותי... הוא ליקק את צווארי, הוא אמר לי משפטים ש... ש... הוא... עיני התרחבו.
אני בוכה? נדהמתי, מביט בדמעות הנופלות מטה מעיני מלא ברחמים עצמיים, אני שונא את ההרגשה הזו.
״חתיכת אדיוט.״ מלמלתי לפני שפניתי אל הדלת ונעלתי אותה, מבטיח שלא אתן לשחור השיער לחדור עוד שלבים בחומות שלי.
נפגעתי מספיק במהלך חיי, הגיע הזמן לתת ללב שלי לנוח.
---

לילה עבר, כך גם היום במהירות מוחלטת, ולפני שהספקתי להבחין בכך השעה שמונה בערב הגיעה, ורק הרגשתי את ליבי נשבר יותר מרגע לרגע, לא הפסקתי לנסות לשכנע את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון אך פשוט לא הצלחתי להשלים עם העובדה.
לא הפסקתי לדמיין את הרגע בו השליח הזה מגיע אל הדלת שלי, דופק עליה פעם אחר פעם, ואני פשוט יושב ובוהה בטלויזיה באדישות - אני לא מסוגל לזה, יכולתי  רק להתפלל בליבי שהגבר לא יופיע, ובכל זאת מקום אחר בי רצה כל כך שהדפיקות האלה ישמעו כבר, יותר בכיוון של... לא יכל לחכות.

לא הייתי צריך להתחנן הרבה מפני שבדיוק בשעה שמונה וחצי שמעתי נקישות, ואני חושב שכאן חוויתי את התקף החרדה הראשון שלי.
הבטתי סביב, לא יודע מה לעשות, לא מוכן מראש למרות שהיה לי המון זמן להתכונן.
הבטתי בטלוויזיה ואז בדלת, היכן ששוב הושמעו נקישות, מאיצות בי להגיע להחלטה, ואני פשוט... נשכתי את שפתי התחתונה והתחלתי לבכות כמו תינוק, שני צדדים מאוד דומיננטיים  בי פשוט מתווכחים אחד עם השני בזמן שאני קורס, ועם כל שניה שעברה פשוט בכיתי יותר חזק.