פיצה בוי

פרק 7 / אנג'ל

בהיתי בדלת הסגורה בהלם, כולי מתנשף בזמן שידי אשר לפני כמה רגעים ממש זרקה כרית מוצקת אל עבר הדלת, נשמטה מטה בעייפות, נותנת לי להתרכז בדממה שלפתע סבבה אותי.
מה... מה קרה הרגע?! נער הפיצה האדיוט הזה החליט שהבית שלי הוא איזו בימת תיאטרון בזמן שהוא משחק בי ככה? הרגע בו הוא נשען עלי כדי ׳לחפש׳ את הטלפון הארור שלו, אני לא מאמין שנפלתי בזה! הוא פשוט... מעורר בחילה! פשוט אדיוט! שחקן! ילדותי! מתיש!

נעמדתי ובעטתי בכרית הנחה על הרצפה בעצבנות, מעיף אותה על הטלויזיה אשר ספגה את המכה הלא כל כך חזקה שלי ללא בעיות.
אני פשוט נתתי לו... פשוט נתתי ליצור הזה להתקרב אלי! לעיניים האפורות והעמוקות שלו לבחון אותי, נתתי לגוף ההורס הזה שלו לגנוב את כל תשומת ליבי, אני אפילו לא יודע איזה פרק של בובספוג היה משודר על המסך, וכל מה שעובר בראשי זה - למה? למה אני מרגיש ככה כלפיו? כלפי שליח פיצה? כלפי אישיות כל כך חצופה? רציתי לשבור את כל העומד בדרכי.
ישירות אחזתי בכרית על הרצפה פעם נוספת וזרקתי אותה לעבר מגש הפיצה החצי אכול, מקלל את שחור השיער בליבי וגונח ביאוש כאשר פספסתי את המגש לגמרי.
אני חייב לעבוד על הזריקות שלי.

עמדתי לחזור לשבת ולהריץ לאחור את הפרק של בובספוג בזמן שאני מתעלם מכל מחשבה על האדיוט ההוא, אך עצם בלתי מזוהה בצד החדר נקלט בעיני, לוכד את תשומת ליבי, וקפאתי מייד.
חששתי להתקרב משום מה, מנסה לבחון את המוצר השחור מרחוק לפני שאנקט בצעד שיכל להרוג אותי או משהו הזוי אחר.
כן, אני בהחלט רואה יותר מידי סרטי אימה.
לבסוף עשיתי את הצעד האמיץ והרמתי את הבד המשונה, ריח חזק של פיצה משולב יחד עם בושם מוכר ומעט זיעה היכה בי, ואז בהבזק אחד של זיכרון קלטתי שאני אוחז בלא אחרת מאשר חולצתו הנשכחת של נער הפיצה המתועב.

צרחה חנוקה נמלטה מבין שפתי בזמן שהתרחקתי אחורנית כעשרה צעדים וזרקתי את פריט הלבוש על הרצפה, כל כולי סמוק ללא הסבר הגיוני, ליבי פעם במהירות ממש כמו קודם, כאשר האחר החליט שהוא מתעלם מהמרחב האישי שלי וחודר אליו באכזריות.
לא... לא חודר, אני אמצא מילה אחרת... ו... ש-שובר אותו! כן, לרסיסים!
הוא יצא החוצה ללא חולצה?! הוא פשוט דפוק לגמרי! ניגבתי את הזיעה ממצחי בזמן שאני כולי מקופל בפינת החדר, לא בטוח למה אני מגיב בצורה כזו לחתיכת בד אך מתמודד עם עצמי בכל אופן... לא שיש לי ברירה.
בצעדים איטיים התקרבתי פעם נוספת אל הבד שעדיין היה חמים, הרמתי אותו מקצהו בעזרת שתי אצבעות כאילו אני אוחז בקליפת בננה רקובה, והנחתי בעדינות על השולחן, לא מסוגל לגעת במשהו שנח על שריריו המיוזעים של שחור השיער ככל הנראה לאורך כל היום, אם לא יותר מזה... כי בנים אחרי הכל.

לחיי האדימו עוד יותר ובלעתי את הרוק שנאסף בפי... הבושם בו נער הפיצה משתמש הוא לא רע - חשבתי; מעט נוסטלגי ואדיש, מתוק אך חריף בו זמנית, מזכיר מעט לילך אך עם שינוי לא ברור.
אולי... כדאי שרק... אזכר בריח? נשכתי את שפתי התחתונה והבטתי לכל עבר, בוחן שאף גרגר אבק אינו משקיף עלי בעודי עושה את הטעות האיומה הזו.
ישירות אחזתי פעם נוספת בפריט הלבוש, פני אדומות כל כך שלא ידעתי אם זה ממבוכה או מהמחסור באוויר שהרגשתי באותם רגעים.
לאט נתתי לחולצה השחורה לנוח בכפות ידי הרועדות, מרגיש את גופי מעקצץ כאשר חום גופו של שחור השיער הורגש היטב דרך הבד.
אלוהים, אנג׳ל מה אתה עושה? נזפתי בעצמי ועמדתי לזרוק את הפריט ישירות לפח האשפה, אך נראה כי הידיים שלי סרבו לקבל פקודות ממוחי, ובמקום לשחרר את פריט הלבוש, הן רק אחזו בו חזק יותר, הרגישו כל זכר לחום גוף שעוד נח על אותה חולצה בעלת הריח הממכר.