Let's Not Fall In Love

פרק 3 - בוא נלך לאן שהוא

14:00

הקפיטריה עמוסה מדי, והאורות שם נוקשים ובהירים מדי, כך שברגע שג'ונגקוק נכנס לחדר, הוא מחליט שהוא רוצה לעזוב. אבל לפני שהוא עושה זאת, הוא תופס את עינו של נאמג'ון מעבר לשולחנות הצפופים. נאמג'ון מחווה לו שיצטרף לשולחן שלהם, אבל ג'ונגקוק מושך בכתפיו ומנענע בראשו. נאמג'ון בועט בכיסא שלו כשהוא קופץ על רגליו, צועק על פני החדר, "היי, ג'ונגקוק, מה לעזאזל?"

החדר משתתק, ראשים מסתובבים לכיוונו של ג'ונגקוק. הוא אינו מופתע מהתפרצותו הפתאומית של נאמג'ון, והוא מרגיש קצת רע, אבל בסך הכול לא אכפת לו. הוא פשוט מושך שוב בכתפיו ועוזב. יש משהו שמושך אותו לעבר הספרייה, איזה כוח בלתי ניתן לעצירה שגורם לו לשכוח את חבריו ואת הקפיטריה ואת עיניהם המשתוקקות של מי שצופה בו כשהוא יושב בשולחן הפופולריים. זה משהו שונה מכל זה. משהו... אמיתי. כמו לדעת שאתה עושה את הבחירה הנכונה.

הוא נכנס לספרייה כמה רגעים לאחר מכן, לא לפני שהוא קופץ לשירותים כדי לבדוק את שערו במראה, מוודא שהוא נראה בדיוק כמו שהוא רוצה (כמו תמיד, הוא כן). התרמיל שלו עמוס בספרי לימוד, כי הוא באמת החליט להביא את שלו היום, וזה מרגיש כבד ולא מוכר על הכתף שלו. ככה זה מרגיש כשבאמת אכפת לך מבית ספר? ג'ימין חייב להיות חזק מאוד אם הוא מצליח לשאת מסביב תיק מלא בספרים כל היום. ג'ונגקוק רוצה לקחת רגע רק כדי ליהנות מהשקט כאן, השלווה, אבל הוא לא הגיע לכאן בשביל האווירה. הוא אוהב את זה, והכול, אבל זו לא הסיבה. הוא כאן בשביל פארק ג'ימין.

רגליו נעות במהירות רבה מדי כשהוא הולך בהתרגשות לעבר הקצה השני של הספרייה, שם נמצאים השולחנות והמחשבים, כרגע מוסתרים על ידי כונניות ספרים גבוהות. הוא צריך לקחת רגע להרגיע את עצמו לפני שהוא מופיע מאחורי המדפים. הוא יודע ש, אם ג'ימין וטאהיונג והוסוק יושבים בשולחן הרגיל שלהם, אז הוא יהיו ישירות מולו ברגע שהוא יופיע. הוא צריך לשחק את עצמו מגניב. הוא יודע ש, אם ג'ימין לא יאמר לו כן היום, הוא כנראה לעולם לא יעשה את זה.

אז הוא לוקח נשימה עמוקה וצועד מכיוון אחד המעברים ומיד פוגש את עיניו של ג'ימין, שכמובן יושב שם, לומד עם חבריו. ג'ונגקוק סוג של שוכח איך לתפקד: הוא עומד לומר משהו, כל דבר, כשגופו נעצר ורגליו מחליטות לקחת אותו במקום לשולחן הסמוך, יושב על הכיסא מובס. ממצמץ, הוא מושיט יד אל התרמיל שלו ומתחיל להוציא ספר, מוציא עט ומתחיל ללעוס אותו. הוא מדפדף בין הדפים, קורא בקצרה על משהו שקשור למשוואות ריבועיות, או משהו כזה, אבל שום דבר לא נכנס לו לראש. אין טעם. אין טעם בכלל. איך הוא אמור לתפקד כראוי או להתרכז במשהו בכלל כשהנער במרחק מטרים ספורים ממנו כל הזמן נמצא בראשו, מושך את מחשבותיו מכל דבר אחר וגורר אותו פנימה, קרוב יותר ויותר?