Let's Not Fall In Love

פרק 11 - בוא נרקוד (עד שהכאב ייעלם)

הוא זוכר את הטיול אל החוף בבוסאן כשהשמיים נפתחו וגשמים אינסופיים זרמו אל האדמה: הוא זוכר את השמש פורצת מבעד לעננים, הנשיקה הראשונה שלו עם ג'ונגקוק הרגישה בדיוק ככה, כמו אור השמש הרוקד על עורו. אבל ג'ימין יודע שג'ונגקוק אינו השמש בכלל – הוא טעה, לפני כן, כשהשווה אותו להרגשה הזאת. ג'ונגקוק הוא לא האור בכלל, הוא אפל, מסוכן, לא יציב – שבור, הוא יכול להחזיק את לבו של ג'ימין בידיו ולמחוץ אותו אם ירצה; הוא סופת הוריקן, פורץ לתוך חייו של ג'ימין ומשליך את עולמו לתוהו ובוהו, משנה כל דבר שהוא אי פעם חשב שהוא מאמין בו... התגלמות הסערה עצמה.

אבל ג'ימין הבין שג'ונגקוק – בלתי צפוי ובלתי ניתן לעצירה – הוא הדבר האהוב עליו ביקום. הוא הגשם שג'ימין רוצה לרקוד בו; הוא הגלים המתנפצים באוקיינוסים המלוחים שהוא רוצה למשוך אותו מתחתם; הוא מכת הברק השוברת את השמים, מאיר את כל עולמו של ג'ימין בניצוצות לבנים; הוא חום האש המפצפץ באוויר מלא עשן, הטעם המתכתי של הדם; הוא אמיתי וחשוף והוא נכנס לחייו של ג'ימין ללא שאלה, ללא רשות, אבל אמו של ג'ימין תמיד אמרה לו שהדברים הכי טובים בחיים הם לפעמים הדברים שאתה לא חושב שאתה רוצה. הדברים הטובים באים מהגשם, כמו פרחים שצומחים מטלאים של האדמה.

ולכן, הוא הולך לאהוב אותו. אלוהים, הוא ירשה לעצמו לאהוב אותו.

*** 

ג'ימין מעולם לא ציפה שג'ונגקוק יתאהב בו כל כך, אבל הוא אף פעם לא ציפה להתאהב בג'ונגקוק בעצמו – והוא בוודאי לא ציפה שהוא יבלה את ליל השבת שלו מאונן בתא שירותים ציבוריים בדיינר אמריקאי אפלולי, רק בגלל שג'ונגקוק החליט להעניש אותו בדרך איומה במיוחד.

העניין הוא, הוא יודע שזה מגיע לו. הוא יודע שמגיע לו להיענש כמו שהוא יודע שג'ונגקוק מנסה להשתנות, כמו שהוא יודע שהוסוק אוהב לרקוד או שטאהיונג אוהב גורים יותר מאנשים; הוא יודע את זה כמו שהוא מכיר את גב ידו, כמו שהוא יודע שהוא אוהב את חוף הים, וקפה חם בבקרים חורפיים, ואת ג'ונגקוק. רק המחשבה על פחדנותו, איך שברח מהבעיות של ג'ונגקוק כשהיה צריך להיות שם כדי לעזור, להציע תמיכה ועצה וכתף לבכות עליה, משהו מוחשי שג'ונגקוק יכול להחזיק בו כששאר העולם מתפורר, מזעזע אותו ברגשות אשמה. ג'ימין מניח שהוא יכול להמציא תירוצים, שהוא פחד או שלא רצה להוריד את כל המחסומים למטה, אבל האמת היא, הוא נכשל. זה, עכשיו – התסכול המיני הזה משתחרר לאט, אם כי לא באופן שהוא היה רוצה – זה העונש שלו על כך שהיה דפוק, ואחרי זה, הוא ילך למועדון הזה ויעניש את עצמו עוד יותר בכך שיתחנן לסליחתו של ג'ונגקוק.

זמן מה לאחר מכן – מצחו וזרועו לחוצים בחוזקה אל קיר התא, הג'ינס משתלשל סביב ירכיו ונשימתו חמה, כבדה, מאופקת – הטלפון שלו מצלצל (וכשהוא בודק אותו מאוחר יותר, הוא רואה שזו פשוט הכתובת של המועדון, ושעה – 11 בלילה. ללא אמוג'י נדוש, ללא נשיקות, ללא שום סימן של חיבה כלשהי – מלא בנקודות וכאב לב מוחלט).