בשבת בבוקר, ג'ימין יושן עד מאוחר. הוא מתעורר על בטנו במרכז מיטתו של הוסוק, פניו לחוצות אל הכרית בעוד אור הבוקר החיוור מסתנן מבעד לחלון הפתוח. הוא מרים עפעף אחד, מנומנם הוא מושיט יד אל הטלפון שלו שנח ליד רגלו, ואז מביא אותו אל פניו. הוא לוחץ על כפתור הבית, וממצמץ שלוש פעמים.
השעה ארבע עשרה דקות אחרי אחת עשרה.
ג'ימין קופץ מהמיטה מהר יותר ממהירות האור, זוחל אל קצה המזרן ומזנק, באופן די מרהיב, מעל מסגרת המיטה ממתכת. כאשר הוא נחת, הוא מתנדנד על רגליו ומועד בגמלוניות, מרגיש מבויש כשהוא מסתובב לאחור ורואה את טאהיונג מסתכל עליו בעיניים פעורות, שהתגלגל על גבו ונועץ בו מבט סקרן.
"לכל הרוחות, מה קורה אתך?" טאהיונג ממלמל, פיו פעור בבלבול. הוא שכב שם ושיחק בטלפון במשך החצי שעה האחרונה, גבו פונה אל ג'ימין וגופו מכורבל ברוב השמיכות (כי הוא תמיד מצליח לגנוב אותן במשך הלילה, החרא הקטן). בצד השני של המיטה, הוסוק ישן על הגב, נוחר בשקט עם ידיו מוטלות מעל ראשו.
בעמדו למרגלות המיטה, ג'ימין מתחיל להיכנס לפאניקה, מעביר יד בשיער עבה ושמנוני כשהוא מתחיל לצעוד הלוך וחזור בחדר. "אני אמור לפגוש את ג'ונגקוק בעוד חצי שעה," הוא בוכה, מנגב את ידו על מכנסי הפיג'מה שלו ומבין, בזעף, שהוא יצטרך לחפוף את שערו היום. "היינו אמורים להיפגש בשתיים עשרה, בפארק. השעה כמעט אחת עשרה וחצי, ישנו עד מאוחר. אני צריך להתקלח, אני לא יכול לתת לו לראות אותי ככה..." מוחו מעורפל, והוא כמעט מתעלף מהמהירות שבה הוא קם; הוא פונה ישר אל דלת חדר השינה, צריך להתקלח, מהר.
"אמרת שאתה אף פעם לא רוצה לראות אותו שוב," טאהיונג אומר, מצמץ את עיניו. "אתה אמרת-"
"אבל אני לא יכול פשוט לתת לו לחכות שם," ג'ימין מוחה, צועד לעבר המקום שבו נערמו בגדיו אמש – מדי בית הספר שלו, כמובן – בקצה החדר, מתחת לחלון. הוא מרים אותם בזרועותיו, מפיל גרב, מתכופף כדי לחטוף אותה. "אני אדם הגון, אני לא פשוט אגרום לו לחכות לי. כן הוא פגע בי, אבל אני לא רוצה להכעיס אותו. אתה יודע שאני לא כזה. אני לא יכול-"
"אחי, תפסיק להיות בפאניקה," טאהיונג אומר, קולו העמוק צרוד ועבה מהשינה. הוא מושך בכתפיו, מפיל את הטלפון שלו על בטנו ומותח את זרועותיו בנמנום. "אל תטרח, אני אומר. מה עם נקמה? מה עם להחזיר לו? זה זה. זה להחזיר לו." עם המילה 'זה', הוא תוקע אצבע לתוך המזרן, מזמין את ג'ימין לחזור למיטה. אבל ג'ימין פותח את דלת חדר השינה ויוצא מהחדר, מנענע בראשו עם שפתיו מופנות כלפי מטה.
הוא אף פעם לא התקלח מהר יותר בחייו. הוא יודע שהוא לא יכול לתת לג'ונגקוק לראות אותו עם שיער שמנוני, למרות שבהחלט לא אכפת לו מה ג'ונגקוק חושב עליו, אז הוא מעסה את שמפו הקוקוס של הוסוק דרך קווצת השיער שלו מהר יותר מאי פעם. בתוך דקות הוא מייבש את עצמו, מושך את מכנסיו ההדוקים מדי, אשר נדבקים לגופו הלח, גרב רטובה בגלל מי המקלחת, חולצתו, אשר – להלם המוחלט שלו, כשהוא מרים אותה אל האף שלו – מריחה בדיוק כמו הבושם של ג'ונגקוק. כשהוא מכפתר אותה, הוא מבין כמה מגוחך הוא ייראה כשהוא יגיע עם המדים שלו, בייחוד בגלל שזה יום שבת, וחוץ מזה, ז'קט הבלייזר שלו והברכיים של המכנס שלו מוכתמים בדשא מהתעלולים של ליל אמש, אבל אין זמן. אין זמן לחזור, להעיר את הוסוק, לבקש ללוות את הבגדים שלו, למצוא משהו שנראה טוב, ולהחליף בגדים שוב. אין לו איפור כאן, או אפילו מברשת השיניים שלו, אז הוא פשוט רץ חזרה לחדר השינה, שם את הנעליים שלו, ותופס את התיק שלו.
YOU ARE READING
Let's Not Fall In Love
Teen Fictionסיפור מתורגם מאנגלית. ג'ונגקוק הוא הילד הפופולרי, ג'ימין ביישן, ומשחק של אמת או חובה במסיבה מקרב ביניהם יותר ממה שהם אי פעם רצו.
