ההחלטה הנכונה. vkook story✅

-פרק 13-

נקודת מבט גונגקוק:
"גונגקוק?" טאהיונג הסתכל עליי מופתע לראות אותי ועיניו מלאות בדמעות.
"גונגקוק!" צעק טאהיונג ופשוט זינק עליי בחיבוק ככה שחלק מגופו התחתון סוג של עומד על קצה המיטה וראשו בין שקע צווארי לכתפי.
הוא התחיל לבכות ולילל את שמי.
אני רק החזרתי חיבוק ונתתי לו להתפרק נגדי.
"א-אני חשבתי שעזבת א-אותי" אמר לא מפסיק לבכות "אני ממש לא עזבתי אותך ולא יעזוב! אני לקחתי יום חופש בשביל ללכת לבקר את הוריי ולהשלים איתם פערים" הסברתי לו, ורק המחשבה על הוריי והמעשים שלהם גרמו לי לכעוס ולגופי להתקשח נגד גופו של טאהיונג.
"א-אתה לא חושב שאני מכ-כוער ומגעיל..?" שאל בקול חלש ופגוע.
ניתקתי את החיבוק והחזקתי בלחייו מה שגרם למבטו להיות תקוע על שלי " אתה לא מכוער ולא מגעיל! אתה היצור הכי יפה על פני האדמות! תפסיק להוריד מעצמך! שמעת?!" אמרתי לו מסביר לו כמה הוא יפה.
הוא הנהן בחיוך הסמיק והוריד את מבטו לרצפה.
הוא כל כך חמוד! אני רוצה לאכול אותו!

כעבור שבוע:

נקודת מבט הוסוק:
עבר שבוע מאז הפגישה שלי ושל גימין בביתו ומאוד התקרבנו מאז.
אני כרגע בבית של גימין במטבח מחכה שגימין יחזור מהשירותים ולפתע שמעתי ששולחים לו הודעה מהטלפון.
לא התייחסתי והמשכתי לשחק בטלפון אך הצלילים לא הפסיקו.
'מה עם זה חשוב?' חשבתי לעצמי ולקחתי את הטלפון.
נכנסתי לצאט וראיתי מישהו שולח לו ככה
"גימין משעמםם לי"
"גימיןן בוא לבית החוליםם"
"נוו גימיןן!"
לא הבנתי מי שולח לו הודעות כאלה אז פשוט הסתכלתי בתמונת פרופיל ועייני נפקחו בהלם ממי שראיתי שם.
גימין בדיוק יצא מהשירותים ישר הנחתי את הטלפון חזרה בשולחן וניגבתי את הדמעות שעלו לעיניי.
החלטתי להתנהג כאילו לא קרה כלום ולראות אולי יש סיבה שהוא עשה לי את זה.
"הוסוק אתה רעב?" שאל אותי גימין בזמן שהתקדם למקרר ופתח אותו "ל-לא תשמע צריכים אותי בעבודה יש מקרה חירום" שיקרתי לו לא מסוגל להסתכל לו בעיניים אחריי מה שגיליתי.
"אהה אוקיי אז תבוא מחר?" שאל אותי בתמימות "אני לא חושב שיהיה לי זמן אני הולך לבקר את טהאטהא מחר" חצי שיקרתי וחצי לא "אהה אז אני יבוא גם לראות את טאה" אמר לי בשמחה "א-אני לא חושב שזה כדאי..." אמרתי לו מנסה לחשוב על תירוץ.
"למה לא??" שאל אותי גימין מבולבל "כ-כי אני וטאה קבענו שנעשה משהו רק שנינו מחר בבית חולים" תירצתי לו את הדבר הכי מטומטם שעלה לי לראש!
'מטומטם הוסוק מטומטם!' צעקתי לעצמי.
"אוקיי אז תדבר איתי מתי שתוכל ונקבע" אמר לי גימין והנהן.
הנהנתי במהירות לקחתי את דבריי הכי מהר שיכלתי ופשוט ברחתי משם, בשנייה שדלת ביתו נסגרה הבכי פרץ החוצה.
'איך הוא יכל לבגוד בי ככה? למה תמיד אני זה שנבגד ונפגע? מה עשיתי רע שמגיע לי כל הרע הזה?' חשבתי לעצמי ובכיתי חזק יותר בזמן שהתיישבתי בכיסא הנהג.
התחלתי לנסוע לבית החולים, הבן אדם היחידי שאני רוצה לראות כרגע זה את טאהיונג, רק הוא יכול לעזור לי במצבים כאלה.
דמעותיי טשטשו את ראייתי ובקושי ראיתי את הכביש ולפתע שמעתי צפירה חזקה של אוטו.