ההחלטה הנכונה. vkook story✅

-פרק 32-

תודה על 8.8 אלף צפיות בחיים לא חשבתי שאגיע למספר כזה של צפיות😭❤
אני כל כך אוהבת אותכם!
-

נקודת מבט הוסוק:

"הוסוק הכל בסדר?" הרגשתי את גין נוגע בכתפי מוציא אותי מהסיוט אליו שקעתי.
"כ-כן" גמגמתי והמשכתי לשתות את המרק.
"הוסוקי, שכחתי להגיד לך, נאמגון אמר שמחר בבוקר אתה צריך ללכת להשקל, הוא אמר שחייב לדעת כמה אתה שוקל" אמר לי טאהיונג.
הנהנתי אליו בשקט לא מוכן להוציא מילה מפי.
האווירה בחדר הייתה מתוחה וכל אחד אכל בשקט מקערת האוכל שלו בזמן שאני הסתכלתי על הצלחת שלי ונגעלתי מלאכול, כל התיאבון ירד לי בשנייה.
הרגשתי מלוכלך מדי מכדאי לאכול את זה.
"הוסוקי מה קרה? אתה לא מדבר כבר כמה דקות ורק בוהה בצלחת שלך בלי לאכול" אמר גונגקוק בדאגה
"מ-מה? לא ל-לא קרה כלום" אמרתי מגמם בבילבול.
ראשי מופץ במחשבות אני כל הזמן נזכר בפנים של גיימס שאמרתי לו שאני לא אוהב אותו, באחיזה הכואבת שלו, במבט המפחיד והאכזרי, זה היה נראה שאחריי שאמרתי לו את זה הוא איבד כל התעניינות ברגשותיי ופשוט עשה בי מה שרצה, מה שלא הסכמתי לו לעשות אך הוא בכל זאת עשה.
הוא הרס לי את החיים, הוא לקח לי את הבתולים, הוא פגע בי.
"טוב הוסוק בוא נלך למיטה אתה נראה עייף" אמר לפתע גין וגרם לי להרים את במבטי אליו הנהנתי אליו בשקט הולך אחריו לכיוון מיטת בית החולים.
הוא עזר לי לשכב על המיטה ומיקם את עמוד האינפוזיה לידי.
הנחתי את ראשי על הכרית הרכה של בית החולים והרגשתי את גין מלטף את ראשי ושיערי.
פתחתי את עיניו והסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי במבט שליו בזמן שליטף את פניי.
"תישן הוסוקי, אתה לא מרגיש טוב, אני רואה את זה" אמר גין בדאגה והתיישב על המיטה בזמן שהמשיך ללטף את ראשי.
"תודה גין" אמרתי בקול חלש רואה אותו מחייך אליי בדאגה ובאהבה.
עצמתי את עיניי מדמיין את גימין שוכב לידי ומחבק אותי בחוזקה אך לא הצלחתי, הקור בגבי גרם לי להבין שהוא לא פה.
"גין, אתה יכול לישון איתי?" פתחתי את עיניי והסתכלתי על גין שעדיין ליטף את ראשי.
"בטח הוסוקי" אמר גין בחיוך מתלהב עזב את ראשי ונכנס למיטה מתכסה בשמיכה שלי ומחבק אותי בחוזקה ובדאגה.
התכרבלתי בתוך גופו מרגיש סוף סוף בטוח, שמישהו נמצא איתי, שאני לא לבד, שהוא לא יחזור ויהרוס אותי שוב.
גין ממלא את מקום האמא שהיה חסר לי כל ילדותי וזה גורם לי לחממימות.
גין, תודה לך.

נקודת מבט טאהיונג:

"גימין איפה אתה?" גונגקוק שאל את גימין דרך הטלפון.
"אני בדרך, אני עוד כמה דקות אצלכם" אמר גימין לרמקול.
"תבוא מהר, הוסוק לא מרגיש טוב בכלל, הוא חייב שתהיה איתו" אמר גונגקוק לגימין בדאגה.
הוסוק בקושי מוציא מילה מאז שרבנו ואני יודע טוב מאוד למה..
למה הייתי חייב לגרום לו להזכר בזה? למה הייתי חייב להחזיר אותו לפעם? אני כל כך שונא את עצמי כרגע.
גונגקוק ניתק את השיחה והסתכל עליי "טאהיונג הכל בסדר?" שאל גונגקוק מנסה לתפוס את מבטי שהיה תקוע על נקודה ברצפה.
"אל תדאג טאהיונגי, הכל יהיה בסדר, זה כנראה רק כאב קטן או חוסר חשק, אני בטוח שהכל יסתדר במהרה והוא יחזור להיות הוסוקי החייכן והצעקן" אמר גונגקוק בחיוך והניח את ידו על כתפי.
"אבל אתה לא מבין, הוא נזכר בזה" אמרתי לו עם ראש מושפל מרגיש את רגשות האשמה משפיעות עליי.
"במה הוא נזכר?" שאל גונגקוק לא מבין "בעבר.." אמרתי עצוב.
"טאהיונגי.. אולי תספר לי קצת על העבר שלכם? אני חייב להבין למה אתה כל כך הרבה שנים פה ולמה גם הוסוק" אמר גונגקוק מהסס.
הרמתי אליו את מבטי והורדתי שוב "ל-לא, לא ע-עכשיו" אמרתי לא מוכן עדיין לספר ולגרום לעצמי להזכר בעבר המזעזע שהיה לנו.