ההחלטה הנכונה. vkook story✅

-פרק 4-

קפאתי, לא החזרתי חיבוק.
הייתי מופתע, לא ציפיתי לנשיקה על הלחי.
אני בכלל לא מבין למה אני מגיב ככה.
בדרך כלל הייתי מתעלם ומחזיר חיבוק, אבל שהוא נישק אותי הרגשתי הרגשה מוזרה בבטן.

וזה מלחיץ אותי. מה זה ההרגשה הזאת?

יצאתי מהבועה בה הייתי וראיתי שטאהיונג כבר לא עליי אלה עומד מולי עם מבט מושפל.
ישר קמתי ונעמדתי מול,ו מה שגרם לו להרים את מבטו אליי, אך הוא ישר הוריד אותו חזרה.
"א-אני מצטער, לא הייתי צריך ל-לעשות את זה" אמר בקול חלש ופגוע בזמן שמבטו מופנה לרצפה.

"אין לך על מה להצטער באמת! זה רק נשיקה על הלחי זה הכל" אמרתי לו במהירות.
הצטערתי על זה שהגבתי ככה ולא החזרתי לו חיבוק, הוא נפגע מהתגובה שלי...
"א-אני חושב שכדאי ש-שתלך הביתה כבר מאוחר" אמר בזמן שמבטו תקוע על הרצפה.
באתי להגיד משהו, אך משהו קטע אותי, יותר נכון מישהו.

"טהאטהא סליחה שלא באתי בצהריים קרה משהו בעבודה ולא שיחררו אותי" אמר בזמן שלא הרים את מבטו אלינו לשנייה אלה התעסק בלהניח את תיקו על כיסא שנמצא קרוב לדלת.
'טהאטהא' אז זה כנראה חבר שלו אם הוא קורא לו בכינוי...
"הובי, הגעת" צעק טאהיונג בחיוך ענקי, רץ אליו וקפץ עליו בחיבוק ענקי.

הם התחבקו הרבה זמן והיה נראה כאילו טאהיונג שכח שאני פה.
נעלבתי, קנאתי וכעסתי; זה מה שהרגשתי ברגע שראיתי את טאהיונג קופץ עליו ככה ומחבק אותו בחוזקה.

טאהיונג סוף סוף שיחרר מהחיבוק שלהם ורק אז החבר שלו קלט שאני פה.
"הוו שלום, לא ראיתי אותך, אני מצטער.
אני חבר של טאהיונג שמי הוסוק, מי אתה?" שאל בחיוך ענקי והושיט את ידו.
"שמי גון גונגקוק אני המטפל שלו" אמרתי ברישמיות ולחצתי את ידו.

הסתכלתי על טאהיונג וראיתי את הפרצוף הפגוע שלו שאמרתי שאני המטפל שלו.
אני יודע שהוא חושב שכבר הפכנו לחברים. ולהגיד את האמת גם אני חושב שהפכנו לכאלה, אבל אני כועס עליו מדי, למרות שאני לא יודע למה.
"הוו אני מקווה שהוא לא עשה לך יותר מדי בעיות הילד הקטן הזה" אמר בחיוך, איגרף את ידו ושיפשף על ראשו של טאהיונג שצחקק והעיף את ידו.

הייתי מופתע מהשינויים במצבי הרוח של טאהיונג מתי שהוסוק נוגע בו.
זה נראה כאילו להוסוק יש השפעה גדולה מאוד על טאהיונג.
"טוב אתה יכול ללכת, נהיה מאוחר. אני אשאר איתו" אמר הוסוק בזמן ששם את ידו על אגנו של טאהיונג.

הרגשתי את הקנאה מתחילה לעלות לי לראש.
הנהנתי, לקחתי את דבריי, נפרדתי מהם לשלום והתקדמתי לדלת החדר, אך לפני סובבתי את מבטי לשנייה לעבר טאהיונג וראיתי את הוסוק מדגדג אותו בזמן שטאהיונג צוחק.
'איזה צחוק יפה יש לו. בא לי לשמוע אותו כל היום' חשבתי לעצמי.

ישר יצאתי החוצה, לא יכלתי לראות את זה יותר, כל כך קינאתי בהוסוק שיש לו השפעה כה רבה  על טאהיונג.
יצאתי מבית החולים, נכנסתי למכונית שלי ונסעתי הביתה.
כל הדרך חשבתי על טאהיונג.
למה השם שלו כל כך מוכר לי? איך הגיע חומר כה מסוכן לגופו? וכמה זמן הוא בבית חולים הזה?