כלואה בתוכי

פרק 7

נשענתי על קיר הבניין הגבוה ובהיתי בשמים חסרי הכוכבים, עבר הרבה זמן מאז שטיילתי ברחובות האלה. מאז שהצלחתי ליצור לעצמי קהל לקוחות נאמן לא הייתי צריכה לעמוד בצומת ולחפש אותם, אתר אינטרנט פשוט היה כל מה שהייתי צריכה בשביל ליצור איתם קשר אבל מה שהלקוח רוצה הלקוח יקבל.
גיחכתי שנזכרתי בהודעה המוזרה שקיבלתי היום בבוקר מלקוח ישן....
"היום נפגשים?" ההודעה קפצה על המסך שלי בזמן שערכתי קניות והקלדתי תשובה בזריזות.
"כמובן מותק, אל תגיד לי ששנת את דעתך" התשובה שלו הייתה מידית ובהיתי במסך בהפתעה
"לא. אני רוצה לנסות משהו חדש, למה שלא אאסוף אותך מהרחוב?"
"הוא השתגע" מלמלתי בהלם וחייכתי אל הקופאית שהביטה בי בשאלה "גברים" אמרתי בהיסח דעת והיא הנהנה בהסכמה מלאה, כאילו המילה הבודדה הזו הכילה את כל התשובות. מיהרתי להעביר אליה את כרטיס האשראי שלי.
"יש סיבה שבגללה אתה מעדיף לאסוף אותי מהרחוב מותק?"
שוב פעם התשובה קפצה למסך שלי מהר, אולי מהר מידי.
"נוסטלגיה" הפעם לפני שעניתי היססתי, משהו פה הריח לי לא טוב ולא היה לזה שום קשר לדגים שהרגע קניתי. אבל ג׳ון היה לקוח ישן ואם אתחיל לאבד אמון בלקוחות שלי אמצא את עצמי מובטלת מהר מאוד וגם ככה קשה לי לשרוד את השבוע.
נאנחתי
״מרגיש נוסטלגי מותק? אין בעיה תאסוף אותי מהמקום הישן בשמונה".
"ניפגש שם"
ועכשיו מצאתי את עצמי עומדת בצומת בשמונה וארבעים בלי שום זכר לכיילב והרוח הקרה איימה להקפיא אותי.
"תראו, תראו מה יש לנו פה! בשר חדש בנות!" כמעט גלגלתי עיניים כששמעתי את הקול המוכר של ראשל שהדהד ברחוב ההומה, אני מניחה שיש דברים שאף פעם לא ישתנו.
"הווו איזה פרצוף יפה יש לך בובה, רק חבל שהוא לא יישאר ככה אם תמשיכי להסתובב באזור שלי!" קולות נוספים עשו את דרכם אליי והסקרנות כבשה אותי, הגנבתי מבט לעבר מקור המהומה. המשכתי לעמוד בצד לעוד כמה דקות עד שהחלטתי שמספיק זה מספיק והתחלתי להתקדם לעברם.
ראשל עמדה בראש החבורה והיא בכלל לא השתנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה לפני שנתיים. השמלה המנומרת עדיין נדבקה לגוף שלה כמו עור שני וכיסתה מעט מאוד אם בכלל, פניה עדיין אופרו כבד והפמליה שלה הייתה כמעט העתק מדויק לאישה שעמדה בראשם.
"זה מספיק ראשל" היא הפסיקה לדבר כששמעה את קולי והסתובבה להביט בי, הצחוק הלעגני שלה כמעט גרם לי לצחוק גם כן. זה נכון מה שאומרים, לחיים באמת יש חוש הומור מעוות. לפני שקראו לה ראשל היא הייתה שלי, עובדת סוציאלית שהתנדבה בכנסייה המקומית ונסיתה לעזור לנו. מי היה מאמין שאותה אחת שהטיפה לנו על כוחו של האל ועד כמה חשוב זה להיות חזקים היא זו שתיכנע לסמים ובסופו של דבר תצטרף אלינו ברחובות.
"תראו מי חזרה אלינו, ארינה מותק איך את?" הארס בקולה היה מצליח לגרום לנחש צפע לסגת אבל לא לי. נאנחתי וסקרתי אותה במבטי פעם נוספת לפני שעניתי לה
״אני מעולה, הייתי שואלת אותך איך את אבל אני רואה שיש דברים שלא משתנים"
החיוך שלה נהפך לקו דק ועיני הדבש היפות שלה הביטו בי בזעם לא מוסווה.
"אני לא מבינה איך את מרשה לעצמך להתנשא מעלינו, הרי בסופו של דבר גם את חזרת לרחוב" חייכתי ושילבתי את ידי, תוך כדי חיבקתי אליי את המעיל השחור שלבשתי בניסיון להגן על עצמי מהרוח הקרה.
"פה את טועה בובה, אני רק חזרתי לביקור את תקועה פה ועכשיו את הולכת לדאדה על העקבים שלך ולעזוב את החברה שלי פה" הצבעתי על הילדונת שעמדה מאחוריה והביטה בנו בחוסר הבנה.
"היא חברה שלך?" היא הסתובבה להביט בילדה והיא החזירה לי מבט מבולבל
"אממ כן?" הילדונת יותר שאלה מאמרה ונאנחתי "קדימה ראשל תלכי, את יודעת שאני לא מתכוונת לסגת ושתינו יודעות שמהומות זה ממש רע לעסקים". ראשל חזרה להביט בי ועם נחרת זלזול הנהנה
״בסדר גמור, אבל תגיד לחברה שלך שאני לא רוצה לראות אותה ברחוב שלי שוב או שאני אארגן לה הרמת פנים על חשבוני".
הנהנתי ובלי להגיד מילה נוספת ראשל הסתלקה שאחריה שלושת הכלבלבים שאימצה לעצמה. אחרי שהייתי בטוחה שהיא כבר לא תחזור הפניתי את תשומת ליבי אל הילדה המבוהלת שעמדה מולי. אני חייבת להודות שהיא עשתה עבודה טובה בלהסתיר את הפאניקה שלה אבל ראיתי יותר מידי חדשות ברחוב וכבר נהפכתי להיות מומחית בלזהות את הפחד שתמיד הזדחל.
"בת כמה את?".
"עשרים ואחת" הפעם צחקתי, צחוק משוחרר ורק כשנרגעתי חזרתי להביט בה, בחנתי אותה מכף רגל ועד ראש. תלתליה הבלונדיניים והפראיים יצרו סביב פניה רעמה, עיניה החומות הכהות בלטו על גוון עורה החיוור, אולי מעט חיוור מדי. מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא אכלה?. השמלה האדומה והיקרה שלבשה הייתה כמו שק על גופה השטוח ונגררה על הרצפה.
"נסי שוב" אמרתי והיא יישרה לעברי את המבט שלה, נחישות מקשה את תווי המתאר של פניה.
"אני בת עשרים ואחת" נאנחתי וצעדתי לעברה, לזכותה יאמר  שהיא נרתעה מהקרבה שלי אבל  נשארה לעמוד במקומה, ראשה מורם וכתפיה מתוחות.
צעדתי סביבה במעגלים, כמו טורף האורב לטרף שלו והושטתי יד לגעת ברעמה המפוארת שלה, עכשיו היא כן התרחקה ממני.
״תג המחיר עדיין על השמלה" היא הסתובבה להביט בי במהירות ונדנדתי את חתיכת הקרטון מול פניה.
"שלוש מאות חמישים דולר?" שרקתי בהערכה "איפה זונה מתחילה משיגה כל כך הרבה כסף?" היא נרתעה מהמילה זונה וידעתי שהצלחתי לגעת בנקודה רגישה.
"מה הבעיה מתוקה? את תצטרכי להתרגל לשמוע את הכינוי הזה אם את מתחילה לעבוד ברחובות"
"א-את לא מפחידה אותי!" היא גמגמה החוצה ולא יכולתי שלא לחייך
"הו זו לא אני שצריכה להפחיד אותך, זה הלקוחות" התקדמתי אליה
"את מבינה יהיו כאלה שלא יספיק להם רק חפוז, יהיו כאלה שרק ירצו לפרוק לחצים" פתחתי את המעיל שלי וחשפתי לעיניה את החצאית הארוכה וחולצת הסטרפלס השחורה שלבשתי ומשכתי מעלה את הבד השחור.
"את רואה את זה?" היא השתנקה באימה כשהבחינה בצלקת המכוערת שכיסתה את הבטן התחתונה שלי "לקוח נהיה מעט נמרץ מידי ומצאתי את עצמי מועפת מהחלון של המכונית שלו, לרוע מזלי נחתי על בקבוק שבור. הייתי זקוקה לתשעה תפרים ואינספור אנטיביוטיקה" היא בלעה רוק בעצבנות
"א-אני לא חדשה לאלימות" הנהנתי
"אני יכולה לראות את זה, עשית עבודה טובה בלהסתיר את המכות על הפנים אבל סימני הסיגריה על הגב שלך בולטים מתוקה, כדאי שתעשי עם זה משהו" היא נשמה אוויר בחדות וידה עלתה מעלה לגעת בכתף החשופה שלה.
"בת כמה את" שאלתי שוב, ידעתי שהמילים הקשות שלי התחילו להשפיע עליה, הדמעות שנאגרו בעיניה היו הוכחה לכך ולרגע הרגשתי חרא שגרמתי לילדונת שמולי לבכות אבל דחפתי למטה את המחשבה הזו.
"למה? כדי שתנסי להציל אותי?" צחקתי חזק כל כך שנאלצתי למחות דמעות מקצות עיני.
״הו מתוקה אנחנו לא באישה יפה, את לא ג'וליה רוברטס ואני לא ר'יצרד גיר. אין לי שום כוונה להוציא אותך מהרחובות אני סך הכול שונאת שמשקרים לי. עכשיו בת כמה את" היא נרתעה מעוצמת הטון שלי והשפילה את מבטה, סימן לכניעה או פשוט ניסיון מיותר להסתיר ממני את הדמעות שלה.
"שש עשרה" היא לחשה את התשובה שלה אבל מהמרחק המועט בנינו הצלחתי לשמוע אותה ולרגע שמחתי שהיא הביטה מטה כי היא פספסה את מבט החמלה שלי. היא בדיוק בגיל בו אני התחלתי לעבוד.
"גם אני הייתי בת שש עשרה כשהתחלתי" היא הביטה בי בהפתעה
"חשבתי ששום דבר כבר לא יכול לפגוע בי, שעברתי גיהינום ושמעכשיו אני חסינה לכול" וידאתי שהיא הביטה לי ישר בעיניים לפני שהמשכתי לדבר "טעיתי, אני יכולה להגיד לך מתוקה שהמפלצות שהשארת מאחורה הם שום דבר לעומת אלו שאורבות בפינות החשוכות בעיר". היא צחקה במרירות
"אז מה? אני צריכה לחזור אליהם?" משכתי בכתף שלי בנונשטאליות
"או שאת יכולה ללכת לבקש עזרה".
"ממי? מהמשטרה? התלונה שלי תעלם עוד לפני שהדיו יספיק להתייבש" הנהנתי והלב שלי כאב על הילדונת, הבנתי את הבעיה שלה יותר טוב משידעה. "את יכולה לנסות למצוא עבודה אחרת"
"הכסף לא מספיק" נאנחתי אבל לפני שהספקתי לומר משהו צפירה קטעה אותי והסתובבתי להביט במכונית הצהובה המוכרת.
"הלקוח שלך פה" היא אמרה והנהנתי
"אם את באמת רוצה לעבוד פה אל תניח לראשל לאיים עלייך ותפסיקי להסתובב עם תגי מחיר עלייך, אם אחת מהבנות הייתה רואה את זה היא הייתה קורעת מעלייך את השמלה עוד לפני שהיית מספיקה להבין מה קורה" לא הסתובבתי בשביל להביט בה והמשכתי ללכת.
עם כל צעד שעשיתי הרצון לחזור אל הילדונת שהשארתי מאחורה ולגרור אותה מפה היה חזק כל כך אבל כבר הגעתי למכונית ואילצתי את עצמי לחייך. פתחתי את הדלת והחיוך שלי נפל כשראיתי מי זה
"חתיכת ממזר בוגדני".