הדבר הראשון שהצליח לחדור את מסך הערפל של מוחי היה ריח האקונומיקה העז, אחריו הגיע רעש המכונות המצפצפות ולבסוף האור של מנורת הפלורסנט שסנוורה אותי כשהצלחתי לפקוח עיניים. ניסיתי להרים את ידי אבל כאב חד גרם לי לחדול והבחנתי בעירוי שהוחדר לזרועי.
חיפשתי אחר הכפתור האדום וכשמצאתי אותו בקושי הצלחתי ללחוץ עליו. אחרי כמה דקות נכנסה לחדר אחות עם חיוך וגיליון רפואי בידיה, "אני שמחה לראות שהתעוררת אלייזה" פתחתי את פי לתקן אותה אבל הצלחתי להפיק רק צליל פתטי של כאב. האחות מיהרה להניח את הגיליון בצד ולהתקרב עוד יותר אליי "כואב לך?" ניסיתי לבלוע רוק ולהרטיב מעט את גרוני היבש אבל זה כמעט ולא הועיל.
"ה-הגרון" הצלחתי לומר והבנה הבזיקה בעיניה, "כמובן רק שנייה" היא מזגה מים לכוס פלסטיק ותמכה בראשי בזמן שלגמתי לגימות קטנות מהנוזל הפושר. אחרי עשרה לגימות לא יכולתי עוד וסובבתי את ראשי הצידה "מספיק" לחשתי, היא הנהנה והניחה את הכוס על השידה ליד המיטה.
ניסיתי להתיישב אבל היא מיד דחפה אותי חזרה למטה, "את לא חזקה מספיק לקום" נעצתי בה מבט מלוכלך אבל נראה שזה כלל לא הפריע לה, להפך זה רק שעשע אותה. "הנה אני חושבת שזה יעזור לך" היא לא הכבירה במילים אלא היא התחילה להתעסק במתכות שמתחת למיטה והחלק העליון שלה עלה, העניק לי את התחושה שאני יושבת מבלי באמת לשבת.
"תודה" "אין בעד מה".
עצמתי את עיניי וניסיתי להיזכר איך הגעתי לכאן אבל הכול היה מטושטש, אני זוכרת שחזרתי הביתה מבית החולים ואז דרו.....
ליבי החל לפעום במהירות וצפצוף מכשיר הא.ק.ג הגביר את הקצב שלו גם כן. האחות המבוהלת הביטה במסך ואז חזרה בי, "דרו, ה-הוא ניסה...." היא אחזה בידיים שלי בעדינות וניסתה להרגיע אותי אבל זה היה חסר טעם. זיהיתי את הסימנים וידעתי שאני עוברת התקף חרדה. לפתע העובדה שהייתה לי מחט בזרועי נהייתה ברורה להחריד וכבר לא ראיתי את העירוי שהיה מחובר אליה, ראיתי רק את המתכת הקרה שחדרה לי לעור בדיוק כמו באותו לילה בדירה שלי. אחזתי במחט של העירוי ונאבקתי להוציא אותה, דם זלג מהפצע שעשיתי לעצמי והצעקות של האחות המבוהלת היו רק רעש לבן.
שלושה אנשים נוספים נכנסו לחדר, שניים מהם הצמידו אותי למיטה בזמן שהשלישי ניסה להזריק לי משהו נוסף, "לא!" צרחתי וניסיתי להרחיק ממנו את היד שלי אבל ללא הועיל, ארבעה על אחת זה לא כוחות ומצאתי את עצמי נרדמת לאט לאט. האחיזה שלהם עליי התחלשה עד שכבר לא יכולתי להרגיש אותה יותר ונרדמתי.
בפעם השנייה שפקחתי עיניים היה חושך, בחינה זריזה של גופי גילתה לי שהידיים והרגליים שלי היו קשורות אבל הפעם הזיכרונות היו טריים יותר וחזרו אלי מהר יותר, נלחמתי בפאניקה שלבלבה בתוכי. עצמתי את עיני והתחלתי לספור.
YOU ARE READING
כלואה בתוכי
Acciónלפני אחד עשרה שנה אלייזה רוז מתה ובמקומה נולדה ארינה. ללא שם וללא עבר ארינה מתחילה חיים חדשים, חיים בהם הרחוב הוא ביתה וגופה הוא רק כלי הישרדות. והיא שרדה, במשך כמעט אחד עשרה שנה ארינה למדה איך להבריח את השדים שלה אבל העבר תמיד חוזר וכשהאדמה מתחת ל...
