כלואה בתוכי

פרק 24

לכל אלו שציפו לטיפה של שלווה, אני מתנצלת מראש

"אחמ" כחכוח רועש בגרון גרם לי להתנתק ממנו ולהביט במשפחה שלו שעמדה בכניסה כשעל פניהם חיוך מטופש, "אנחנו מצטערים על ההפרעה אבל הגענו להיפרד" כל אחד בתורו חיבק את אלכסנדר לשלום.

מרי עקפה את המיטה שהפרידה בנינו ומשכה אותי לחיבוק ושוב מצאתי את עצמי חסרת תנועה מרוב תדהמה, "אני מקווה לראות אותך שוב בקרוב מתוקה" השתנקתי כשהיא הניחה נשיקה עדינה על המצח שלי ועם חיוך נוסף יצאה מהחדר כששאר בני משפחתה אחריה.

אני לא חושבת שאפילו אמא שלי נישקה אותי במצח בעבר........

נאבקתי בדחף להושיט יד ולגעת במקום בו היא נישקה אותי רק בשביל לנסות להבין אם דמיינתי את המגע העדין הזה. "ארינה?" קולו של אלכסנדר גרם לי להביט בו ועיניו החומות הביטו בי בסקרנות "את בסדר?" ליקקתי את שפתי היבשות "אני עייפה" גבותיו העבות התכווצו יחדיו והוא זז הצידה ופינה לי חצי מהמיטה.

הבטתי בנקודה הריקה ואז חזרה בו בבלבול "אמרת שאת עייפה" רציתי לצחוק או לומר לו שהוא יותר מידי פצוע מכדי לחלוק את המיטה שלו אבל הגוף שלי פיתח רצון משל עצמו וטיפסתי על המזרון.

נשכבתי בזהירות בפינה של המיטה, נשמרתי לא לגעת בו ובמקרה לפתוח את אחד מהתפרים הרבים שעיטרו את גופו אבל הוא לא היה מוכן לקבל את זה "תתקרבי אליי ארינה" "הפציעות שלך" הזכרתי לו והוא נחר בבוז "עד שיש לי את ההזדמנות להחזיק אותך מבלי להסתכן שתפצעי אותי אנושות נראה לך שאני אוותר עליה?" לא הצלחתי למנוע מהחיוך הקטן לעקל את פי.

"אידיוט" הוא התעלם ממני ואחרי שראה שאין לי שום כוונה לעשות כמו שהוא ביקש ממני הוא צמצם את הפער בנינו בעצמו, ידו הבריאה מתגנבת מתחת לראשי כשהוא אילץ אותי להשתמש בכתף שלו ככרית מאולתרת.

לא ניסיתי אפילו להיאבק.

"על מה חשבת מקודם?" "עד כמה זה מוזר" "מה מוזר?" נאנחתי "אתה רוצה לדעת את כל הסודות שלי אה יפיוף?" הרגשתי את שפתיו הרכות נגד קודקוד ראשי, הריח שלו עטף אותי וכמעט יבבתי כשריחו המוכר הוכתם בריח העז של האקונומיקה והתרופות.

"כל אחד ואחד מהם ובתמורה אני אתן לך את שלי" הרמתי גבה בהפתעה "יש לך סודות יפיוף?" "לכול אחד יש, לדוגמא לא סיפרתי לאף אחד אבל כשהייתי בן 15 לאמא שלי הייתה ואזה שהיא אהבה יותר מהכול, זו הייתה מתנת הנישואים הראשונה שאבא שלי אי פעם נתן לה. יום אחד היא התנפצה וכמובן שהאשמה נפלה על טומי כי הוא נהג לשחק בכדור בתוך הבית"