כלואה בתוכי

פרק 8

"את מתכוונת לעמוד בחוץ לעוד הרבה זמן אלייזה?" אם לא הייתי כל כך רותחת כרגע אולי הייתי נרתעת מהשימוש בשם האמתי שלי אבל במקום זה המשכתי לשלוח לעברו מבטים רצחניים.
"אתה יודע כל העניין הזה של הסטוקיריות היה חמוד יפיוף אבל עכשיו זה סתם מציק" אלכסנדר פשוט נאנח
"תכנסי למכונית אלייזה" "למה בשביל שתוכל לעצור אותי שוב?".
הוא העביר יד בשיערו החום בתסכול
"אני לא מתכוון לעצור אותך" הרמתי גבה בחשד "מה אתה עושה פה? העבירו אותך ממחלקת רצח למוסר?" הוא לא פצע את פיו ועיניו החומות לא סרו משלי. המשכנו לנעוץ מבטים אחד בשנייה עד שנאנחתי בתבוסה, אם מישהו יזהה אותו בתור שוטר זה יהיה הסוף שלי וכל שנייה בה הוא סירב ללכת היא שנייה אחת נוספת בה אני מתגרה במזל החרא שלי.
סקרתי במהירות את המכונית ונשמתי לרווחה כשהבחנתי שג׳ון החליט להשאיר את כיסוי החלונות המגוחך שלו ובכך הפך את זה לכמעט בלתי אפשרי לראות מה קורה בפנים כשהחלונות למטה. נכנסתי למכונית וסגרתי את הדלת כשהוא התניע את האוטו מיהרתי להניח את ידי על שלו ועצרתי בעדו. "אין טעם להפעיל את המכונית, יש לך בדיוק חמש דקות לפני שאני יוצאת מפה ואתה תחפש לעצמך חברה אחרת".
יכולתי לראות שהוא מתלבט מה לעשות ולבסוף הוא הנהן ומשך חזרה את היד שלו, לרגע אפשרתי לעצמי להתאבל על אובדן החום של ידו אבל מהר חזרתי לעשתונותיי.
"אז יפיוף סוף סוף החלטת לנצל את ההנחה של לבושי המדים?" הוא נאנח
"אני פה בעניין משטרתי אלייזה"
"ארינה" תקנתי אותו.
"בעניין משטרתי? אז כן העבירו אותך מחלקה"
"לא העבירו אותי תפקיד" הבטתי בו בהיסוס "למיטב ידעתי לא הייתי עדה לשום רצח אז פה השיחה שלנו נגמרה" אחזתי בידית כשגופו הגדול כיסה אותי ומנע ממני לפתוח את הדלת.
"החמש דקות שלי לא נגמרו" הבל פיו החמים גרם לשערות בעורף שלי לעמוד וצמרמורת נעימה עברה בגבי כשהרגשתי את גופו החזק סביבי, מיהרתי לדחוף אותו מעליי.
"אז כדאי שתתחיל לדבר יפיוף, אני לא חושבת שאתה יכול להרשות אותי במשכורת של שוטר וההנחה שלך כבר לא תקפה".
הוא לקח נשימה עמוקה בניסיון להרגיע את עצמו והתענגתי על הידיעה שהצלחתי להיכנס לו מתחת לעור,
"השם שלך עלה בחקירה".
זה תפס את העניין שלי
"איזו חקירה?"
״חודש שעבר כמה נערים הגיעו לבית החולים בעקבות מנת יתר, ולפני שבוע גבר נוסף קרס ברחוב כשבדם שלו נמצאו כמויות גבהות של סם חדש. אותו סם שגרם לנערים להתמוטט".
חשקתי את שיניי, הלסת שלי איימה לצאת ממקומה מהעוצמה
"אני לא נוגעת בסמים, אני לא מוכרת סמים ואני בטח שלא מביאה סמים לילדים"
הזעם שלי איים להתפרץ והרצון לחנוק את אלכסנדר עד שהפרצוף היפה שלו יהפוך לכחול היה מפתה, אולי מפתה מידי.
הזעם המתפרץ שלי גרם למסכה המאופקת שלו להחליק והפתעה החליפה אותה אבל זה היה רק רגע חולף והוא השתלט על עצמו.
״אני לא יודע מה את עושה ומה לא, האמת? גם לא אכפת לי. הגבר שקרס שבוע שעבר היה אחד מהלקוחות שלך..."
צחקתי
"ואתם חושבים שהוא השיג את הסמים שלו דרכי, כי אני זונה אז אני בטח גם נרקומנית".
הוא לא ענה לי וידעתי שצדקתי
"אלוהים ואז אנשים מתפלאים למה אחוז הפשיעה במדינה שלנו הוא כל כך גבוה, עם היגיון כזה אני מופתעת שאנחנו עדיין בחיים".
״זה מספיק!" הוא קטע אותי ובדיוק כמו פעם קודמת הופתעתי לראות את האש בעיניים שלו כשדיברתי על המשטרה.
זיהיתי את האזהרה בקולו ובחרתי לא להתעסק בנושא יותר, במיוחד כי שאלה אחרת התחילה להציק לי "
״ולמה לעזאזל הם שלחו אותך לדבר איתי?" הפעם הוא הסיט את המבט שלו ויכולתי להישבע שהוא כמעט נראה מובך.
"הם חשבו שתהיי יותר מוכנה לשתף פעולה בגלל העבר המשותף שלנו"
שתקתי והשתיקה שלי גרמה לו להביט למעלה. צליל חלול ברח מבין שפתי, הוא בטח צוחק עליי.
״עבר משותף?" הוא הנהן
"ואולי תועיל בטובך לומר לי מה בדיוק בעבר המשותף שלנו יכול לגרום לי להסכים לשתף איתך פעולה?. הפעם בה עצרת אותי? או בה הבטת בי כאילו אני לא יותר טובה מהזבל שאתה דורך עליו?".
הוא נרתע מהמילים שלי אבל הוא לא נשאר חייב "אני כבר התנצלתי אלייזה, טעיתי בשיפוט שלי" נשענתי אחורה וניסיתי להשוות לעצמי אווירה של ביטחון אבל הזעם שלי התחיל להראות,
״למה אתה אומר את זה יפיוף? אני עדיין אותה זונה שחקרת לפני כמה חודשים" להפתעתי הרבה במקום להתפוצץ עליי הוא גיחך.
"את חושבת שהסלידה שלי ממך הייתה בגלל המקצוע שבחרת?" לא בחרתי לעצמי את המקצוע הזה! כמעט הנחתי למילים לברוח אבל בלעתי אותם וחיכיתי שימשיך לדבר.
״היחס שלי כלפייך נבע אך ורק בגלל הסירוב שלך להתוודות על מה שראית. אני שונא אנשים שמסובבים את הראש לאלו שזקוקים לעזרה".
התנשפתי בהלם, משום מה ההודאה שהוא שונא אותי הכאיבה יותר ממה שהיא הייתה אמורה לכאוב.
״אני חייבת להגיד לך יפיוף, נקודת המבט שלך על החיים היא נורא צרה. אתה רואה בשחור ולבן, עבורך יש רק נכון ולא נכון. אני רק יכולה לדמיין עד כמה זה קשה לעמוד בסטנדרטים המגוחכים שלך".
"כי יש רק נכון ולא נכון אלייזה, כל מי שאומר שיש אזור ביניים רק מחפש דרך להתחמק מאחריות" הנהנתי, שקלתי להניח לנושא ופשוט לעזוב אבל לא יכולתי.
"באמת? אתה רואה את האישה הזאת?" הצבעתי אל עבר האישה בשנות השלושים שלפנינו, חצאית העור האדומה שלבשה בקושי כיסתה את הירכיים שלה, החזייה השחורה בלטה מתחת לחולצה הלבנה והשקופה שלבשה.
"זו לורן, היא עובדת פה כמה שנים טובות כי היא מנסה לחסוך מספיק כסף לשלם על שכר הלימוד של אחותה הקטנה ולתת לה עתיד שלה לעולם לא יהיה. זה כמובן אחרי שהיא נאלצה לשחד את אבא שלה שיעביר אליה את המשמרת על אחותה" חזרתי להביט בו
״אבא שלה הוא לא דובון אכפת לי" לחשתי ונזכרתי בלילה בו מצאתי אותה מכוסה בדם ובוכה.
"יש לה מטרה טובה אבל יש דרכים אחרות להשיג כסף" הוא קבע והנהנתי
"אולי, אני לא אומרת שאין עבודות הגונות בעולם יפיוף אני רק אומרת שיש אנשים שאין להם הרבה מה להציע חוץ מעצמם".
״את אחת מהם?" הלב שלי החסיר פעימה כשראיתי את הסקרנות הטהורה על פניו וחיוך מריר התפשט על פניי
"בדיוק יפיוף, יש לי רק את הגוף שלי.... טוב וגם חוש הומור קטלני".
פתחתי את הדלת והפעם הוא לא ניסה לעצור אותי "תמסור לחברים שלך שאין לי איך לעזור להם, ואני נורא אודה לך אם תפסיק להשתמש בחברים שלי בשביל להגיע אליי. זה פוגע בעסקים" הוא נאנח אבל תשומת הלב שלי כבר לא הייתה נתונה לו, אלא לגבר המבוגר שכרגע התחיל עם הילדונת ולרוע מזלי זיהיתי אותו.
פיליפ קנה לעצמו מוניטין ולא דווקא אחד טוב, הוא היה חרא קטן ואלים. אף אחד מהבנות הוותיקות לא הסכימה ללכת אתו ובגלל זה המניאק הלך רק על החדשות. החלק הרציונלי בראש שלי הזכיר לי שאין לי שום דבר שאני יכולה לעשות, הילדונת תקבל לקוחות בין אם ארצה בכך ובין אם לא אבל החלק הפחות שפוי שלי הזכיר לי מה קרה לבחורה האחרונה שהלכה עם פיליפ והאיץ בי לעשות משהו.
חזרתי להביט באלכסנדר
"תגיד התג המבריק שלך עלייך?" הוא כיווץ את הגבות שלו בבלבול אבל חשף את התג שנתלה על מותניו.
"אתה רואה את הבחורה שם?" הכוונתי בראשי אל עבר הילדונת והוא נאלץ להישען קדימה בשביל לראות על מי אני מדברת.
"בת כמה היא לכל הרוחות?!" הוא קילל ואני חייכתי בהזדהות
"זה לא משנה. אני מאמינה שאתה יכול ללכת ולנופף בתג שלך לא?" הוא חזר להביט בי והזעם הטהור שנשפך ממנו גרם לי לקחת צעד אחורה בחשש.
"איפה ההורים שלה?" "תקשיב אני לא צריכה עובד סוציאלי עכשיו, אני צריכה שוטר"
מבט זריז לעברה שוב גרם למעט פאניקה לתקוף אותי, פיליפ כרך את היד שלו סביבה והתחיל להוביל אותה למכונית שחורה שחנתה בצד השני של הכביש.
"אני הסכמתי לתת לך חמש דקות מהזמן שלי יפיוף הגיע הזמן שתחזיר לי טובה" הוא קילל מתחת לשפה שלו והתניע את המכונית. מיהרתי לסגור את הדלת ולהתרחק מהמכונית הצהובה כמה שיכולתי.
התחבאתי בין הצללים וצפיתי בסצנה שנפרשה מולי.
אלכסנדר נעצר בחריקת בלמים מול פיליפ והילדונת, יצא במהירות מהמכונית ושלף את התג שלו. פניו השחומות של פיליפ איבדו את הצבע שלהן והילדונת נראתה כאילו הרגע פגשה את פרדי קרוגר. הבטתי בהם בזמן שהחליפו דברים אבל ידעתי שהיפיוף לא יכול לעצור את פיליפ, הוא לא עשה דבר מלבד לדבר עם הילדונת אבל הנוכחות של אלכסנדר הייתה מספיק בשביל לגרום לפיליפ לברוח כשהזנב בין הרגליים שלו.
כשהייתי בטוחה שהוא כבר לא יחזור עשיתי את דרכי אל עבר שתי הדמויות שעמדו במדרכה השנייה. "הכול בסדר פה אדוני השוטר?" אלכסנדר הסתובב להביט בי ונעמדתי ליד הילדונת.
״הכול בסדר, אני ולולה מדברים על האפשרות שהיא תצטרף אליי לתחנה".
אז קוראים לה לולה?
הילדונת קפאה באימה כששמעה את המילה תחנה והחלטתי שאגיע הזמן שאזרוק לה עצם
״היא עצורה?" הוא הביט בי מבולבל
״לא"
״אז אני לא רואה שום סיבה לכך שהיא תתלווה אלייך לתחנה" לולה הנהנה בנמרצות.
״ב-בדיוק" היא גמגמה
"אני לא חושב שזה עניינך" שילבתי את ידיי בהפגנתיות
"אז אולי לא כדאי שתחשוב".
לפני שהספקתי לעכל את מה שקרה הוא אחז בידי וגרר אותי לנקודה מרוחקת מלולה והבטתי בו בהלם "מה אתה עושה?!" עיניו החמות בערו בזעם
"מה אני עושה?! מה לכול הרוחות את חושבת שאת עושה?! את ביקשת ממני להתערב!" הוא לחש אבל הכעס שלו ליבה אותו והלחישה נהפכה לצעקה חלושה.
"לא, אני ביקשתי ממך לנופף בתג שלך, לא להכריח אותה ללכת איתך לתחנה"
״היא ילדה" הנהנתי
"אני מודעת לזה, אבל אם אתה היית טורח להביט בה היית רואה עד כמה היא מבועתת מהמשטרה!" "מה?"
נאנחתי ומשכתי אליי את ידיי, שפשפתי את הזרוע החבולה שלי ומיד חרטה הופיע על פניו.
"הכאבתי לך?" גלגלתי עיניים והתעלמתי מהתנצלות השקטה שהתחבאה מאחורי השאלה הזו.
״אתה לא תהיה הראשון" עניתי לו ומיד התחרטתי על כך כשראיתי את הכאב על פניו. בשביל להסיח את הדעה שלי פניתי להביט בילדונת וקיללתי.
"היא ברחה!" הוא הסתובב במהירות וקילל גם כן, אלכסנדר שלף את הטלפון שלו ויצר קשר עם התחנה, בזמן שהוא הוציא עליה התראת חיפוש אני בהיתי ברחוב החשוך ושפתיי התעקלו מעלה לחיוך עצוב
"אל תטרח לחפש אותה" הוא פנה אליי וכל מה שהוא התכוון לומר נעלם שראה את ההבעה שלי.
"למה?"
"כי בשביל למצוא אותה תצטרך הרבה יותר מרק לשוטט ברחובות"
״מה?" לא עניתי לו, הסתובבתי והתחלתי לצעוד אל עבר הרחוב הראשי.
הילדונת אבודה כבר הרבה זמן, זיהיתי את זה ברגע שהסתכלתי לה בעיניים כי גם לי היה את המבט הזה, עדיין יש לי אותו.