הבטתי בגבר המבוגר שישב לבדו בשולחן מבודד בכניסה לבית הקפה ונעתי במקומי בעצבנות, יד גדולה על כתפי גרמה לי לעצור והבטתי הצידה אל אלכסנדר. "אנחנו יכולים ללכת אם את רוצה, נחזור מחר" הנדתי בראשי לשלילה.
כבר שבוע שאני מנסה לאגור מספיק אומץ בשביל לגשת אליו והיום זה יהיה היום, גם אם זה יהרוג אותי. לקחתי נשימה עמוקה והתקדמתי לכיוון בית הקפה, לא העזתי להאט גם כשהמארחת החביבה ניגשה לדבר איתי, בקושי שמעתי את אלכסנדר אומר לה שמחכים לנו כבר.
נעצרתי מול השולחן וכמעט ברחתי משם כשהוא הרים את ראשו ועיניו הירוקות הביטו בי, חיוך ענקי הפציע על פניו ורציתי לחבוט בו.
"באת" הוא נעמד במהירות ועשה צעד לכיווני אבל לפני שהספקתי להתרחק גופו הגדול של אלכסנדר ניצב בנינו ותומאס נעצר במקומו. "אתה לא מתקרב אליה מובן?" האיום הלא מוסתר בקולו של אלכסנדר גרם לחיוכו הרחב של תומאס להימחק והוא הנהן.
אחזתי בידו של היפיוף ולחצתי אותה, אומרת בלי מילים תודה. "אני מבין" הוא התיישב חזרה ואני בחנתי בחשש את הכיסא מולו לפני שהתיישבתי גם כן כשאלכסנדר לצידי. "השתנת, גדלת" תומאס לחש אחרי שעיניו סקרו אותי מכף רגל ועד ראש ולא הצלחתי לעצור את נחירת הבוז "כן הזמן יכול לעשות את זה לאנשים, למרות שאני נאלצתי לגדול מהר יותר משאר האנשים" הוא מיהר להשפיל את ראשו והייתה לו התעוזה להיראות נבוך.
ישבנו בדממה והשתיקה איימה לשגע אותי, "למה אני פה?" עיניו הירוקות נפערו בהפתעה והוא מיהר להתיישר בכיסא שלו, "אממ כן אני...." אם לא הייתי כל כך לחוצה מהשיחה הזו אולי הייתי נאלצת עכשיו להרים את הלסת שלי מהרצפה, מעולם לא שמעתי את אבא שלי מגמגם, מעולם.
הוא כחכח בגרונו ולקח לגימה ארוכה מכוס המים שלו לפני שחזר לדבר, "אני רוצה...."
"לא" קטעתי אותו באמצע ושני הגברים הביטו בהפתעה "סליחה?" "לא, אני לא מעוניינת לשמוע מה אתה רוצה, אני הולכת לדבר וכשאסיים אחליט אם אני רוצה להישאר לשמוע מה אתה רוצה לומר לי. אני חושבת שאתה חייב לי לפחות את זה". הזעם הפתאומי שתקף אותי הפתיע אפילו אותי אבל לא הייתה לי שום כוונה להיאבק בו, הייתי זקוקה לו בשביל לשרוד את השיחה הזו.
הוא פתח וסגר את פיו עד שלבסוף הנהן.
"הוא פה?" אינספור רגשות חלפו על פניו כשהזכרתי את פרקר, נאבקו על שליטה עד שלבסוף בושה יצאה כשידה על המנצחת. "לא, פרקר נפטר לפני חמש שנים". מבחוץ הייתי הדוגמא המושלמת לשלווה אבל מבפנים בערתי.
סערת רגשות שאיימה להטביע אותי התחוללה בתוכי ונאלצתי להמתין מספר שניות לפני שהייתי מסוגלת להמשיך לדבר. "מה קרה לו?" "שבץ, הוא הלך לישון ומעולם לא התעורר" צחוק מריר ברח מבין שפתיי, אז הוא מת בשלווה בזמן שאני חייתי בסיוט. לגורל באמת יש חוש צדק מעוות.
YOU ARE READING
כלואה בתוכי
Actionלפני אחד עשרה שנה אלייזה רוז מתה ובמקומה נולדה ארינה. ללא שם וללא עבר ארינה מתחילה חיים חדשים, חיים בהם הרחוב הוא ביתה וגופה הוא רק כלי הישרדות. והיא שרדה, במשך כמעט אחד עשרה שנה ארינה למדה איך להבריח את השדים שלה אבל העבר תמיד חוזר וכשהאדמה מתחת ל...
