הסתובבתי במהירות לשמע הקול המוכר וכמעט פרצתי בבכי שראיתי אותו. לא חשבתי ומיהרתי אליו, עטפתי אותו בידיי וחיבקתי אותו בעוצמה "למה אתה לא עונה לטלפון שלך אידיוט?!" שנאתי את העובדה שדמעות זלגו על פני אבל כל מה שהיה לי חשוב עכשיו זה שהוא בסדר, בסדר ומחובר לעירוי....
כיווצתי את הגבות שלי בבלבול ונשענתי אחורה בשביל להביט בו. גוון עורו השחום איבד מהצבע שלו, עיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניו, הזיפים המטופחים שהוא גידל נהפכו לזקן, כתפיו שפופות ופניו הנאות התעוותו מעט מכאב ולאימתי הרבה הבנתי שאני מקור אותו הכאב.
מיהרתי לשחרר אותו "סליחה" מלמלתי והוא חייך אבל זה היה חיוך עייף "מה קרה לך?" מרפקי ידיו הלבינו מהעוצמה בה הוא אחז בעמוד העירוי ויכולתי רק לשער שהוא עשה את זה על מנת להחזיק את משקל גופו. "אולי נשב?" הוא הציע והנהנתי, הוא הוביל אותי אל אזור ההמתנה בקומה והתיישבנו על כיסאות הפלסטיק הלא נוחות.
"למה בכית?" גיחכתי "אתה שואל אותי את זה יותר מידי" הוא נשען קדימה ומיהרתי להתקרב אליו כשהוא נרתע מכאב. "אולי אל תזוז?" הצעתי "אולי תעני לשאלות שלי" הבטתי בו בזעם ומבלי לשים לב נתקלנו אל תוך אחד מתחרויות נעיצת המבטים שלנו, אחת שאני שברתי עם אנחת תבוסה. "שמעתי שהייתה תאונה עם שוטר ואתה לא ענית..." מבטו הקשה התמלא בחמימות והוא לחץ את ידי בעידוד "בכית כי חשבת שקרה לי משהו?" הנהנתי ובחנתי את דמותו החלשה מקרוב "נראה שצדקתי רק שטעיתי בזמן. מה קרה לך?".
הוא נאנח ונשען על קיר בית החולים, לא הצלחתי לנתק את מבטי מפניו העייפות. "תאונה" מצמצתי את עיניו לעברו בחשד "איזו מן תאונה?" "בזמן האחרון לקחתי על עצמי לעשות פטרולים בלילות, בעיקר בצמתים ולפני כמה ימים שמעתי צרחות מגיעות מכיוון סמטה, כשהגעתי לשם ראיתי גבר רוכן מעל אישה וחותך אותה" השתנקתי באימה, הלב שלי פרפר בחזי והייתי בטוחה שבכל רגע הוא ישבור את כלוב העצמות שלו ויצא מחזי. "מיהרתי להתערב ונכנסתי איתו לעימות, הצלחתי לירות בו אבל לא לפני שהוא דקר אותי".
הפסקתי לנשום, המילים שלו הדהדו בראשי שוב ושוב, דקר אותו?עיני סקרו אותו שוב בחיפוש אחר הפציעה וכמעט ציפיתי לראות את כתמי הדם שבוודאי הכתימו את בגדיו באותו לילה. לא הצלחתי להתאפק ואחזתי בידו הגדולה, התנחמתי בתחושת החום שלה ובדופק היציב אך מעט איטי שחשתי בפרק כף ידו. הוא שתק, יכולתי לראות שהוא נאבק עם עצמו, קצב הנשימות שלו גבר ואת המילים הבאות הוא לחש "הוא ברח" אלכסנדר פקח את עיניו והביט בי "תסלחי לי".
"מ-מה?" הוא נאנח "יותר מאוחר התגלה שהוא היה המרטש, הבטחתי לך שאני אעצור אותו והנחתי לו לברוח ארינה, אני מצטער"פתחתי את פי לומר משהו אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר לומר. נעתי בין לכעוס עליו שלא אמר לי כלום על הפציעה שלו לבין לבכות מההקלה שהוא בסדר.
YOU ARE READING
כלואה בתוכי
Actionלפני אחד עשרה שנה אלייזה רוז מתה ובמקומה נולדה ארינה. ללא שם וללא עבר ארינה מתחילה חיים חדשים, חיים בהם הרחוב הוא ביתה וגופה הוא רק כלי הישרדות. והיא שרדה, במשך כמעט אחד עשרה שנה ארינה למדה איך להבריח את השדים שלה אבל העבר תמיד חוזר וכשהאדמה מתחת ל...
