עמדתי תחת זרם המים החמים וסירבתי לעצום עיניים, סוזי ישבה על האסלה מחוץ למקלחון הקטן ופטפטה על הכול ושום דבר, העיקר להסיח את הדעה שלי והייתי כל כך מלאת הכרת תודה שלא יכולתי להביע את זה במילים.
"את יכולה להביא לי את המגבת?" קטעתי את רצף המילים שלה ואחרי שניות ספורות ידה החיוורת הושיטה לי את המגבת הגדולה. כשיצאתי אל חדר השירותים הקטן הוא היה מכוסה אדים ותהיתי כמה זמן הייתי תחת הזרם.
"את רוצה שאצא?" סוזי שלפה אותי מהמחשבות שלי ונדתי לשלילה "זה בסדר" היא הנהנה ולא הייתי צריכה לפנות להביט בה בשביל לדעת שעיניה מקובעות לצלקת המכוערת שעיטרה את בית החזה שלי. לעזאזל איתך פארקר, באמת וידאת שלעולם לא תהיה לי האפשרות לברוח ממך.
התלבשתי במהירות ולרגע היססתי ושקלתי להתגנב לחדרי ולכסות שוב את הצלקת באיפור אבל לא נותרו לי כוחות. במקום זה צעדתי מותשת אל הסלון כשסוזי מאחוריי.
"כן, אני מבין. אני מצטער שברחתי ככה, מחר אגיע ואדאג לטפל בהכול, כמובן, תודה". אלכסנדר ניתק את השיחה שלו ופנה להביט בי, החיוך שהוא אילץ את עצמו לשים על פניו נעלם כשהוא הבחין בחזה שלי.
"בן של זונה" שפתי התעקלו לחצי חיוך מריר וסגרתי את המרחק ביני לבינו אבל במקום לעצור על ידו המשכתי והתיישבתי באפיסת כוחות על הספה. יכולתי להרגיש את העיניים של שניהם עליי ונאנחתי "בבקשה תפסיקו להביט בזה" לא התכוונתי שזה יצא בתור תחינה אבל כך זה נשמע.
"זה היה בית החולים?" שאלתי אותו, נואשת להחליף נושא. "כן" כיווצתי את הגבות שלי בדאגה, עיני סוקרות את גופו במטרה לבדוק שהכול בסדר ושהריצה שלו בעקבותיי לא גרמה לפציעות הישנות שלו להיפתח. כשלא הבחנתי בשום דם על בגדיו שחררתי את הנשימה שהחזקתי. "הכול בסדר" הוא ענה לשאלה האילמת שלי והפעם חצי החיוך שלי היה אמיתי.
שניהם עמדו מולי, כל אחד בוחן אותי כאילו בכל רגע אני עומדת להתחרפן ולפרוץ בבכי מחודש, החלק הכי גרוע היה שלא הייתי לגמרי בטוחה שלא אעשה זאת. "תפסיקו להביט בי ככה" התכוונתי לשניהם אבל הסתכלתי על אלכסנדר, לא יכולתי לשאת את המבט שהיה בעיניו עכשיו. המבט מלא ברחמים וגועל.
"סוזי תשאירי אותנו לבד לרגע" הופתעתי מהבקשה המוזרה שלו אבל לא אמרתי מילה, החברה הכי טובה שלי הביטה בי בסקרנות ואז בו והנהנה "אני אהיה בחדר השינה אם תצטרכי משהו".
לא יכולתי לנתק את המבט שלי ממנו וכשהוא התקדם לעברי זה לקח כל שבריר של שליטה עצמית לא להגיד לו לעצור איפה שהוא.
אל תהיי טיפשה ארינה, זה אלכסנדר! זה לא הם...
הוא התיישב על שולחן העץ מולי והדממה בחדר חנקה אותי, ״אל תביט בי״ מלמלתי אבל הוא סירב להסיט את המבט שלו.
YOU ARE READING
כלואה בתוכי
Actionלפני אחד עשרה שנה אלייזה רוז מתה ובמקומה נולדה ארינה. ללא שם וללא עבר ארינה מתחילה חיים חדשים, חיים בהם הרחוב הוא ביתה וגופה הוא רק כלי הישרדות. והיא שרדה, במשך כמעט אחד עשרה שנה ארינה למדה איך להבריח את השדים שלה אבל העבר תמיד חוזר וכשהאדמה מתחת ל...
