Little Tommo 3: The Break

The Break / פרק 37

כן אז עברו מעל חודשיים מאז שפירסמתי את הפרק הקודם.. ממש מצטערת אבל אני בלחץ מטורף בלימודים🤷🏻‍♀️

The break 37

•נקודת מבט של אמה•
קמתי בבוקר מצלצול הטלפון שלי ותהיתי לעצמי מי כבר יכול להתקשר אליי בבוקר.
ואולי גם קיללתי אותו קצת בלב.

התיישבתי בשקט והסתכלתי על מסך הטלפון שלי וראיתי שהשיחה היא מזאין.
מיהרתי לענות בשקט "הלו?"
"היי אמה, הערתי אותך?" הוא שאל בקלילות.
"האמת שכן." אמרתי ויצאתי בשקט מהחדר בשביל לא ללחוש אבל גם לא להעיר את הארי.

"הו, אני מצטער." הוא אמר.
"זה בסדר... למה התקשרת?" שאלתי במטרה להגיע לפואנטה של השיחה תוך כדי הליכה לחדר המקלחת שהיה צמוד לחדר שלי ושל הארי, ולא היה גדול כל כך. היו שם בסך הכל מקלחת קטנה שנתלת מהתקרה ומתוחמת בקירות זכוכית, איזור קטן לשירותים ולידו כיור עם מגירות מתחתיו.

"אה, רק רציתי לדעת מתי להביא לך ולסופיה את השמלות, הן כבר אצלי." זאין אמר.
הו, שיט. לגמרי שכחתי שזאין צריך להביא לנו את השמלות. אני מרגישה ממש רע שסתם הטרחתי אותו ובסוף בכלל לא נלבש אותן.
"הו, בנוגע לשמלות, לא נצטרך אותן בסוף." אמרתי בהיסוס וחיכיתי לתגובה שלו.
"מצאתן שמלות אחרות?" הוא שאל בבלבול וגיחכתי לעצמי.
"לא, אנחנו לא נלך בסוף." אמרתי והשתתקתי.
"למה? חשבתי שרצית ללכת." הוא שאל בבלבול.
"אה, זה סיפור ארוך שמעורבות בו דמעות. המון דמעות" אמרתי וניסיתי לגחך ולהפסיק לחשוב על מה שקרה אתמול.

זאין שתק. אני לא יודעת אם זה כי הוא חושב מה להגיד או שהוא פשוט הגיע למסקנה שאין לומה להגיד בכלל, אבל בסוף קיבלתי את התשובה שלי כשהוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא לבית שלו ולדבר על זה, בטענה שזה נוח יותר פנים מול פנים והסכמתי.

ואולי כי זה היה גם כי יש לו פיצה מאתמול, אבל בכל מקרה ניתקנו את השיחה ואחרי צחצוח שיניים קצר לקחתי את הטלפון שלי ומתפחות לרכב ויצאתי אליו. אפילו לא טרחתי להחליף את הפיג'מה לבגדים נורמליים כי זה לא היה כזה משנה לי בכל מקרה. זה זאין והוא כבר ראה אותי במצבים גרועים יותר.

בדרך ניסיתי להתפקס על הדרך ולא לחשוב על כל מה שאני אגיד לו ועל כל מה שהוא בטח יענה. בעיקר רציתי להוריד מהלב שלי עוד סיבות לבכי של אתמול שלא יכולתי להוציא אתמול מול הארי, סופיה, ליאם, נייל ודיאנה, ואני חושבת שאולי כדאי שזאין ישמע אותן.
ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא שלא רציתי לספר להם, אבל מצב הבכי שלי באותו זמן לא איפשר לי. הרגשתי כאילו זה כבר יותר מדיי.

אבל אני לא יכולתי לחשוב על זה בזמן שנהגתי כי לא רציתי למות, אז הפעלתי את הרדיו וזמזמתי את השירים, גם אם לא ידעתי את המילים.
אחרי כמה שירים, ורבע שעה של נסיעה שבה אולי ואולי לא עברתי על כמה חוקי תנועה, הגעתי לחניית הבית של זאין. יצאתי מהרכב, נעלתי אותו והתקדמתי לעבר הבית הגדול של זאין.