להעביר לאחור | דרארי✔

-45-

פרק 45
"ולפעמים אני פשוט שוקע,
עד שיש רק חושך מסביב.
ואני מבקש שתושיט לי את ידך,
כי אתה - פנס בערפל, 
למרות שאני לא בטוח שאתה שם.
אני מבקש סיבה להאמין,
כי עיניי כבר ראו עולם,
ועליי להאמין בי, בך, בנו.
ואם אתה באמת כאן,
אולי אתן לך את עולמי בתמורה.
רק אל תתן לי לשקוע,
כי בלעדיך אני לא יודע לשחות."
כל הזמן הזה דראקו רק רצה מישהו להישען עליו - הוא רצה שהארי יהיה שם, אבל הארי איננו שם לב. הארי שכב על הרצפה הקרה, מכורבל בתוך שק שינה אדום שהרמיוני זכרה להביא. הזכוכית הונחה ליד ראשו וידיו שיחקו עם שרביטו של דראקו, אשר נותר אצלו מאז שהארי פרק אותו מנשקו ביום מותו של דמבלדור. הוא הרים את השרביט וגרם לו לפלוט ניצוצות אדומים, צופה בהם שוב ושוב מול עיניו ללא מטרה. כאשר מאס עליו המשחק עם השרביט הוא חזר להביט, כמו תמיד, במראה. עינו של דראקו נראתה עייפה, אבל ניתנה ההרגשה שהוא מחייך, כאילו רק לראות את פניו של הארי העביר בו רצון לחייך.
להארי היה ברור מאוד מה הוא מרגיש אחרי שדראקו רצח את דמבלדור: הוא עדיין אהב את דראקו, אבל יותר כעס עליו וחש מאוכזב מאשר היה מאוהב בו. הוא אמר לעצמו שוב ושוב שדראקו לא באמת אהב אותו אם לא סיפר לו על כך, ויותר מכל המחשבה על כך שהוא רוצח - שהוא רצח את דמבלדור - גרמה לו לשנוא אותו. לא משנה כמה הוא היה מאוהב בו, או מה דראקו היה אומר, הארי היה שונא אותו בכל זאת ואף רוצה להרוג אותו. הוא הרגיש את הבגידה מבעבעת בתוכו במשך כל שנייה ולא יכל להאמין לכך גם לאחר שראה זאת במו עיניו.
למרות זאת, עכשיו הוא הרגיש יותר מבולבל מאז. הוא היה בטוח שהוא הצליח לגבש דעה מוחלטת על דראקו, הוא היה בטוח שהוא יכול להתעלם מרגשותיו, אבל כעת הוא הבין שהוא אפילו לא ניסה לבדוק מה דראקו מרגיש. דראקו, שכנראה היה כל-כך מפוחד לאחוז בשרביט באותו יום, שהעמיד את המשפחה במקום הראשון למרות שידע שזה לא המעשה הנכון, דראקו שרק רצה שהארי יבחין במה שעובר עליו ואולי יצליח להציל אותו. אבל הארי לא הבחין בזה, ואולי בשל כך הוא אחראי על לא מעט ממה שקרה באותו לילה. אם הארי רק היה חושד קודם, אם היה נזכר בכל הסימנים הקטנים שראה ולא היו מובנים לא אז אולי גורלם היה שונה. הוא אהב אותו, ואולי לאהוב אותו לא היה כל-כך נורא כמו שהוא חשב. דראקו הגן על אהוביו, והארי לא יכל להיות בטוח שהיה פועל אחרת. 
הארי הניח את השרביט מידו וקם בטלטלה ממקומו. הוא לא רצה להמשיך לחשוב על זה, ורגילו נשאו אותו מחוץ לחדר ובהמשך לפרוזדורים הארוכים שבמבנה. הארי חלף על פני דלתות רבות, אבל רק אחת משכה את עיניו. דלת עם צבע מקולף ושזור חריצים הייתה מול עיניו, והוא איננו יכל להבין איך עיניו לא ראו זאת קודם לכן. השם שנחקק על הדלת הדהד מול עיניו והוא הצליח להעלות חיוך על פניו. "הרמיוני! תבואי שנייה." הוא שמע את הרמיוני מתעוררת ומתחילה לדשדש לעברו, אבל כאשר הביטה בדלת נעלמו כל השרידים לעייפות בפניה. "מצאת אותו." היא חייכה מאוזן לאוזן. "הארי, מצאת את רא"ב!"