להעביר לאחור | דרארי✔

-51-

2/3

פרק 51
רון נכנס אל המטבח והתיישב ליד דראקו. הוא הביט לכל מקום מלבד אל פניו וניסה למנוע מדמעות לעקצץ בעיניו. "תספר לי, בבקשה." דראקו הסתדר מולו וניסה לא לגמגם כאשר התחיל לדבר, בעודו מסתיר את הפתעתו הרבה - הוא ללא כל ספק לא ציפה שרון יבוא לדבר איתו. "מיד אחרי ששלחתי את דובי עם המכתב יצאתי מהאחוזה של המשפחה שלי. אני התעתקתי אל מחוץ משרד הקסים והמתנתי עד שאבא שלך יצא משם. התלתי עליו לחש בשביל שהוא לא יהיה יכול להתנגד, בעיקר כי ידעתי שהוא לא יסמוך עלי. ההורים שלנו גם ככה היו יריבים ואני לא תרמתי למצב באף יום מאז שהכרתי אותכם." מאלפוי פלט קול מריר מפיו לפני שהמשיך. "ארתור היה נראה בעיקר מופתע, אבל ראיתי שהוא מפחד. לא אמרתי שום דבר בשביל להרגיע אותו, אבל הודעתי לו שאתם בטוחים." רון התנשף.
"הייתי צריך להתעתק בשלבים כי יש לחשים מסביב לכל הדירות שברשותנו. עברנו שלוש מתוך ארבע נקודות בדרך ובניהם הלכנו כמה דקות. בנקודה השלישית, ברגע שהתעתקנו אליה, הקיפו אותנו אולי יותר מעשרים אוכלי מוות. היינו מוקפים לחלוטין ולא ידעתי מה לעשות, אבל אז וולדמורט הגיע. הוא נכנס אל המעגל, ההורים שלי כבולים וריחפו אחריו כמו בובות. אדון האופל הרים את ידו והחזיק את השרביט על ראשו של אבי, ואז הוא דיבר. הוא אמר שאכזבתי אותו, שבגדתי באמונו, ושיש לי הזדמנות להתחרט." כעת הקול של דראקו, למרות כל מאמציו לשמור עליו יציב, נשבר ורעד במילותיו.
"הייתי צריך לרצוח את אבא שלך, או שהוא היה הורג את ההורים שלי. הייתי יכול להחליט ובחרתי - הרמתי את השרביט, ואני לא רואה איך אני יכול ליפות את זה, רצחתי אותו. אני רצחתי אותו וצפיתי באור הכבה בעיניו. אני הבנתי את מעשה ידי באותו רגע, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה שאולי הייתי צריך לתת להורים שלי למות. הם ההורים שלי וחשבתי שהיה עדיף אם הם היו מתים." מאלפוי הריץ את התמונות מאירועי אמש במוחו. "אדון האפל אמר שצריך להזכיר לי לא להמרות את פיו שוב אף-פעם ולכן צריכה להיות לבגידה שלי תגובה. אז הוא הידק את השרביט לראשו של אבא שלי. ידעתי מה הוא עומד לעשות, אבל כבר היה מאוחר מדי - הוא פשוט רצח אותו."
רון התכווץ במקומו במחשבה מה להגיד. דראקו באמת רצה לעזור, אבל לא הייתה לו בחירה אמיתית. ובסוף, למרות הכל, הוא איבד את אחד מהוריו בדיוק כמו שרון איבד. "לא היה עדיף אם ההורים שלך היו מתים-" "אתה לא מבין? אני רצחתי את אבא שלך! הייתי יכול לבחור ורצחתי אותו בכל זאת." "אני מבין ולכן אני אומר את זה! אבא שלי היה מת כך או כך. אתה אמרת בעצמך שהיו שם עשרות אוכלי מוות, ואם זה-שאין-להזכיר-את-שמו רצה בכך הוא היה מת, ולנו לא היה דבר לעשות נגד זה. אתה הצלת את אמא שלך, וזה יותר חיים ממה שהיית מצליח להציל אם בחרת לא להרוג את אבא שלי." הוא עצר את דבריו, בעיקר כי לא ידע כיצד להמשיך ולדבר. במקום זאת הוא שאל את השאלה הראשונה שתפס במחשבות המתרוצצות בראשו. "איך הגעת לכאן?" "בעזרת המעמעם. קראתי בספר כלשהו שהוא יכול לעזור לי להגיע אליכם במקרה שאהיה חייב למצוא אותכם, אז ביקשתי מדובי לקחת אותו."
לפני שהשקט שנפל בניהם יתמשך רון החליט להגיד את כל מה שחשב. "אני לא מוכן לסלוח לך, אבל הארי אוהב אותך. הוא באמת אוהב אותך, אז אני מאמין שאתה לא בן-אדם רע." הוא השתהה בדבריו, הפך אותם על לשונו וגילגל אותם במורד פיו. "אני בטוח שאתה לא בן אדם רע." רון הביט בפניו המופתעות של דראקו לראשונה מאז שנכנס אל המטבח. "אז אני מוכן שתשאר ותעזור לנו." "אני לא חושב שזה רעיון טוב. הארי לא רוצה שאני אדבר איתו, או אתקרב אליו. אולי פשוט עדיף שאני אחזור אל ההורים שלי-" מאלפוי התנשם כאשר הבין מה שאמר. "אנ פשוט אחזור אל האחוזה ואהיה עם אמא שלי." אצבעותיו הלבנות נחו על שפתיו, כאילו הוא מפחד להבין שהמילים שאמר באמת יצאו מפיו.
"הארי אוהב אותך, גם אם שניכם לא רואים את זה עכשיו. אני חבר של הארי, אז גם אם הוא ישנא אותי אני עומד לעזור לך. מגיע לו להיות מאושר, לשניכם מגיע." רון כמעט חייך כאשר אמר זאת. "אני רצחתי את אבא שלך. אני רצחתי אותו ואתה-" "אמרתי כבר שאני לא מתכוון לסלוח לך, אבל אני גם לא מתכוון לשנוא אותך. אתה מבין את הכוונה?" דראקו הינהן ועשה את הדבר הכי מפתיע שהוא היה יכול לעשות. זרועותיו נמתחו קדימה והוא חיבק את רון למשך שניות מעטות. "אני מצטער." שניהם התרחקו זה מזה, מובכים ומופתעים מהחברות החדשה והלא צפויה שהחלה להתפתח. "אני יודע, דראקו." רון ענה והם ישבו בשתיקה במשך דקות ארוכות.
הארי והרמיוני נכנסו אל החדר, תולים בדראקו ורון מבט עקום ושואל. "אנחנו צריכים לדבר." הרמיוני פלטה מפיה, ושניהם התיישבו על כסאות המטבח הכבדים מול רון ודראקו שנשענו על הספה.