להעביר לאחור | דרארי✔

-67-

פרק 67

אזלו לו הדקות. אזל לא הזמן. אזלה ההרגשה החמימה של ידו של דראקו בתוך ידו שלו. הכל היה לבן, נקי, טהור. זה היה רחוב שכל דבר בו, אפילו הצמחייה, היה לבן מקצה אחד לשני. הארי אף פעם לא חשב שהצבע הלבן יהיה מנחם, להפך, הוא האמין שאם היה אור בקצה המנהרה הוא היה שחור. הוא חשב כך מכיוון שהצבע הלבן תמיד היה חד מדי, בוהק, לא ניתן לשינוי. שחור לעומת זאת הכיל בתוכו כל-כך הרבה צבעים וכה הרבה הזדמנויות חדשות. הצבע הלבן ביסר לו את מה שהוא כבר ידע: בשבילו לא יופיע האור בקצה המנהרה. הדבר היחיד שהוא יכל לעשות זה להתקדם באיטיות במורד השדרה ולהביט במבנים בשלווה.

הוא התקדם כך במשך זמן לא מוגדר עד שהבהוב קטן של צבע זהוב תפס את עיניו. הוא התקדם בחשדנות אל הדלת הלבנה והביט במספר שדהה החקוק עליה. ליבו פעם מהר מהרגיל וחיוך גדול נפרס על פניו ברגע בו הוא שמע קול של אישה קורא מתוך הבית. פוטר דפק על הדלת שלוש פעמים אחדות והמתין. הוא דמיין את ידה הדקיקה נשלחת קדימה ופותחת את הדלת, וכאשר הבין שהוא כבר לא מדמיין הוא היה עטוף בתוך זרועותייה. היא מחצה אותו בחיבוק ושיערה האדמוני הדיף ריח של ורדים כאשר ראשו נקבר ברעמה שעל ראשה. הוא הרחיק אותה מעט והביט בעיני השקד הירוקות, אשר היו בדיוק כמו עיניו. "באמת יש לנו אותם עיניים." הוא צחק ודמעות התערבבו בעיניו. הוא בקושי הבחין בצבעים שהופיעו בתוך הבית באופן מפתיע, בניגוד המובהק לצבע הלבן שבחוץ.

רק אחרי שנכנס ועבר את מפתן הדלת הוא נקבר בחיבוק נוסף, ידיו הגדולות של אביו עוטפות אותו בזרועותיו. "הארי. הארי שלי." הדמעות עמדו בעיניהם כאשר הם נכנסו אל תוך הבית. הארי תלה את מבטו בהכל ועיניו נעצרו על שני אנשים נוספים. "מר וגברת מאלפוי?" הארי אמר, מתקרב אליהם. "תקרא לי נרקיסה." אמא של דראקו אמרה ומשכה אותו גם כן לחיבוק. מבט המום נותר על פניו גם לאחר ששיחררה אותו והוא פנה להביט בלוציוס אשר לא מש לחבק אותו, אך חייך אליו. "עשית כל-כך הרבה דברים בשביל הבן שלנו." נרקיסה אמרה לו. חמישתם התיישבו בבית ילדותו של הארי, סביב השולחן הקטן בסלון. הוריו אחזו בידו בעודם ממשיכים ללחוש את געגועיהם אליו, הוריו של דראקו מנסים לדבר איתו בין לבין. "חזרת אלינו. אני לא מאמין שחזרת אלינו." הארי החזיק בידו את מטאטא הצעצוע שלו כתינוק וחייך לעצמו. הוא עבר בידו על כל הפריטים שנגזלו ממנו, כל אלו שאף פעם לא היו שלו באמת. כל הדברים שאבדו לו, דברים הנגזלו ממנו ברשעות, התגלו מולו לראשונה.

מספר דקות עברו עד שהזיכרונות התרוצצו בראשו והוא הניח את החפץ מידו במהרה, מושך את ידו לאחור. "אני כבר לא- אני לא-" אביו הניח יד על כתפו. "אתה כאן עכשיו הארי." הארי הבין. הוא נתן לדמעות לצנוח על פניו בלי למחות אותן. "דראקו בסדר?" לילי הושיבה אותו לידה. "אתה לא רואה אותו כאן, נכון?" היא חייכה והארי השיב חיוך וכבש את פניו בידיו. הוא הכניס את ידו לכיס המכנס וחיפש את המראה, ברם הוא נזכר במעורפל שהיא אבדה ביער. בכל הפעמים בהם חש על המוות הוא האמין שפשוט לא יהיה כלום. הארי ציפה למצוא מסך שחור אינסופי בו הוא אבוד ללא אישיות, ללא פנים, ללא גוף וללא זכרונות. למען האמת עכשיו, לאחר שהוא מת, הארי גילה שהעולם הבא לא שונה מאוד מהעולם בו הוא חי עד עכשיו. במקום המראה הארי עצם את עיניו ודמיין את העיניים האפורות של דראקו ואת הניצוץ השמח שתמיד היה בעיניו כאשר הביט בהארי. הוא נזכר בידיים שלהם, בשפתיים ובמילים שאמרו. בטבעת הכסופה הנענדה על אצבעו של דראקו. "יום אחד הוא יגיע אליך חזרה הארי." אמו לחשה לידו. "יום אחד." הוא ענה והתיישר בספת הבית שזכה להכיר מחדש.

"מה עכשיו?" לילי חייכה אליו. "אנחנו צריכים לספר לך משהו." היה נדמה שכולם הזדקפו במקומם. "מה?" "אתה לא באמת מת." אבא שלו אמר לו. "מה זאת אומרת?" זה היה לא הגיוני. זאת חייבת להיות בדיחה חולנית, דמיון הזוי שוולדמורט שתל בראשו. "ההורקרוקסים. באותו לילה בו לילי הגנה עליך נותרה ההגנה שלה סביבך. לאחר שוולדמורט לקח מדמך בשנה הרביעית שלך ההגנה החלה לחול גם עליו ולכן כל עוד הוא בחיים גם אתה היית בחיים. עכשיו, לאחר שהוא הרג אותך, אתה יכול לחזור והפעם ההגנה של אימך לא תחול על אף אחד ממכם. הארי, אתה תוכל להרוג אותו. אתה בעצם היית ההורקרוקס השביעי שוולדמורט מעולם לא רצה ליצור." הארי הביט באביו בדממה. זה היה נראה לו לא הגיוני, חסר כל קשר למציאות. "אני יכול לחזור? אני- אני אוכל לפגוש שוב את דראקו ואת שאר החברים שלי?" הנהונים מהירים חלפו בניהם. "אתה תוכל להמשיך בחיים שלך הארי. אתה תוכל להתחתן עם הבן שלי ולגדל איתו ילדים בזמן שהחברים שלך יתחתנו גם הם. יש לך עוד חיים שלמים להגשים." היה מפתיע לשמוע את לוציוס אומר את זה. חיוך קטן עלה על פניו של הארי.

הוא נשאר לשבת כך עוד מעט, חבוק בתוך זרועותיה של אימו, כאשר נשמעה דפיקה בדלת הבית. הוריו תלו מבט מבולבל זה בזה, אז הארי קם בגישום וצעד באיטיות אל עבר הדלת. הוא רצה לשאול מי עומד בפתח, ברם לבסוף פתח את הדלת בלי להגיד כלום. הוא לא הצליח לראות דבר מלבד ניצוץ של אור שמש על שיער בלונדיני לפני שעיניו התמלאו בדמעות.