להעביר לאחור | דרארי✔

-64-

פרק 64

הארי הביט אל תקרת האולם הגדול. בשונה משאר הלילות התקרה הראתה את הצבע המדויק של השמיים בחוץ. על הרקע השחור, בין הכוכבים לצמרות העצים של היער, מעגל אור בצורת בועה נצבע בשמיים. חומת המגן - אשר מורי בית הספר הקימו ברגע שהארי נגלה בפניהם וסיפר להם על הגעתו הקרבה של וולדמורט - העבירה בהארי יראה והשתאות באחת. מצד אחד היא הקיפה אותם מקצה אל קצה, הגנה עליהם ונצצה בשמיים. לחשים על גבי לחשים נורו אל השמיים השחורים ויצרו אותה זה אחר זה. אך, גם לאחר שהארי הביט במראה הזה, הוא לא יכל לחשוב על הסיבה שבגלל בועת המגן הזאת תלויה מסביב הטירה. וולדמורט מגיע ואין אף דבר שהם יוכלו לעשות נגד זה מלבד לעכב אותו. בסופו של דבר הוא יהיה זה שצריך לעמוד מולו ולנצח אותו אחת ולתמיד.

הוא צעד אל קידמת האולם. מצידו האחד היו רון והרמיוני, הכתף של הרמיוני נוגעת בכתפו והיא מביטה בו בעידוד. מצידו השני הלך דראקו, אוחז בידו בחוזקה. כל המבטים היו עליהם בזמן שהם חצו את ארבעת השולחנות הארוכים. תלמידים מכל השנים נעצו את מבטם בארבעתם ללא בושה ומלמולים עלו מכל כיוון. הארי הרגיש איך דראקו זע באי נחת בשל הפעם הראשונה שכל המבטים נעוצים כך בשניהם, בידיהם האוחזות. הוא שלח אליו מבט קצר, אבל להפתעתו של הארי חיוך דק התנוסס על שפתיו של מאלפוי מהמצב. "אנחנו יכולים לא להחזיק ידיים, אתה יודע." הארי לחש לדראקו. בתשובתו של דראקו הוא הרגיש איך נשאר מעט מהרעד בקולו בשל הידיעה על אימו, אך הוא הכריח את עצמו לא לעסוק בזה עכשיו. "אני רוצה להחזיק את היד שלך לנצח." הוא לחש חזרה ונשך את שפתיו בעדינות, מביט בלחייו הסמוקות של הארי.

כאשר נעמדו לבסוף מול התלמידים הארי כיחכך בגרונו מספר פעמים וחילץ את ידו מזאת של דראקו. הוא רצה להמשיך ולאחוז בו, אך דבר גדול יותר משניהם דרש את תשומת ליבו. "אני מניח שאתם מכירים אותנו," דממה מידית נפלה באולם. "לא ציפינו להיות כאן בנסיבות הללו, אך לצערנו הגיע הזמן להילחם." הקולות עלו מחדש. הארי הרים את ידיו לבקשת שקט, אשר נפל חזרה על היושבים בהדרגה. "כל אלו שבשנה החמישית ומעלה ורוצים לעזור בלחימה נגד וולדמורט יכולים להישאר כאן ולעזור. את שאר התלמידים ילוו אל יציאה מהוגוורטס למקום בטוח. אנחנו מבקשים שתחליטו בזה הרגע וכל אלו מכם שבחרו לעזוב יפנו אחרי ראשי הבתים שלכם ויתפנו מהמקום." למילותיו היו השפעה מיידית. דראקו, אשר לא היה הבן-אדם הכי נערץ בהוגוורטס, מוכן להרוויח את אמונתם של התלמידים צעד לפנים בהססנות. "וולדמורט יגיע בקרוב. לא נוכל להרוג אותו אם לא נהרוג קודם את הנחשה. מסובך להסביר, אבל חשוב שתסמכו עלי-" הארי חיבק את מותניו מהצד בפתאומיות. הבלונדיני הרים אליו את מבטו ובהה בעיניו לשנייה. "תסמכו עלינו. אחרי שנהרוג את הנחשה יהיה אפשר להרוג את אדון האופל."

מאלפוי הרגיש לפתע רגוע. ידו של הארי זזה על מותנו בעדינות ובזמן שהם ירדו ממרכז תשומת הלב הוא לא יכל שלא ליחל לעוד קצת זמן. אחרי כל מה שהם עברו לא היה דבר שדראקו רצה יותר. אם רק היה לו כמה שעות נוספות איתו, לא יותר מזה, שעות בהם הוא יכול לדעת שפוטר בטוח. "אתה בוהה בי." קולו של הארי היה נעים באוזנו. "הלוואי והייתי יכול לחיות איתך לכל חיי." הוא אמר. הוא ראה את מבטו של רון מבזיק אליהם לשנייה, מחייך אליו. "אולי אנחנו יכולים." שחור השיער תחב את כף ידו אל זאת של השני. דראקו לא ענה ורק השפיל את מבטו. כמה הוא רצה לענות לו, ברם הוא ידע שרק צד אחד ינצח. ואם זה יהיה הארי הוא לא יהיה צריך דבר בעולם מלבדו. הוא נשא תפילה חרישית - מייחל להמשיך ולהביט בעיניו הירקות למשך הזמן הרב ביותר שניתן.

***

"אני חייבת להודות שהבילוי האהוב עלי בבית הספר הוא הספרייה. רק רציתי לציין שלא דמיינתי שזה מה שאני אעשה מתי שנחזור לכאן." הארי פלט צחוק מפיו למשמע דבריה של הרמיוני. היא ירתה לחשים משרביטה במהירות וניצוצות של אור הסתחררו באוויר. "אפילו אני מעדיף לבלות בספרייה מאשר לעשות את זה עכשיו." הוא שיתק אוכל מוות שהתקרב אליו. הלחימה נמשכה שעות רבות, יותר ממה שכל אחד מהם חשב שהיא תימשך. פוטר איבד את מאלפוי כבר לאחר דקות ספורות. הוא קיווה שהוא בסדר ולמרות שהוא היה עסוק כל הזמן בהתחמקות מאוכלי המוות הרבים ובחיפוש ביער אחר המקום בו וולדמורט החביא הנחשה הוא לא יכל להפסיק לדאוג לביטחונו. לא משנה כמה אוכלי מוות הם הרגו, שיתקו, פצעו או היממו רבים אחרים באו. הכוחות שלהם, חבריו הטובים, החלו להידלל במהרה.

הארי זז במהירות. הוא השתדל לא להישאר במקום אחד זמן רב בשביל שלא יתפסו אותו. מדי פעם הוא הספיק לראות קטעי פרצופים מוכרים: את רון והרמיוני הוא ראה הרבה, אך הוא גם זכה לראות תלמידי שנה חמישית מוכרים או את לונה ונוויל מדי פעם. כל פיסה של מראה עודדה אותו להמשיך, גרמה לו להרים את השרביט מעט יותר גבוה.

המסדרונות היו מלאים בצעקות וניצוצות של אור. אנשים מזיעים, פצועים ומותשים רצו ממקום למקום ונלחמו. קווצה של שיער בלונדיני הופיע מול עיניו לפתע. לא היה ניתן לטעות בברק בשיערו והארי נדחף ממקום למקום במהירות. ברגע קטן של חוסר קשב אחד אוכלי המוות פגע בזרועו. סימן אדום התנוסס עליה והארי פלט קול עמום של כאב. למרבה הפתעתו מאלפוי שמע את הקול, עיניו האפורות הביטו בו במהירות והוא מיהר לשתק את אוכל המוות שפגע בהארי. "אתה בסדר?" מאלפוי נעמד עם גבו אליו בשביל להצליח להביט על הקרב ולדבר איתו תוך כדי. "כן. אתה לא מבין כמה דאגתי לך." הגב שלהם נגע לשנייה וזה גרם לרעד לעבור בהם. "אני אוהב אותך, רק אל תשכח את זה." פוטר רצה לענות, אך כאב חזק בצלקת שלו אחז בו בשנית.

הארי התנדנד במקומו ובזעקת כאב הוא נפל אל הקרקע. ראשו התפוצץ בכאב בזמן שוולדמורט דיבר בתוך ראשו. "לחמתם בגבורה. איני רוצה שעוד טיפת דם קסומה תישפך, לכן אני אהיה רחום ואצווה על כוחותיי לסגת. יש לכם שעה אחת לטפל ביקיריכם ולדאוג למתים. הארי פוטר: אני מדבר ישירות אליך. הנחת לחבריך למות בקרב הזה, אך כעת תאלץ להתייצב מולי. תסגיר את עצמך אלי ביער תוך שעה אחת, או שאדאג שכל אדם בצד שלך ימות. שעה אחת."

הקול נשלף מראשו. מהאופן בו כולם תפסו את ראשם בין הידיים ולפי המבטים שננעצו בו היה ברור שהפעם לא רק הוא שמע את זה, אלא כולם. "אני לא אשכח." הארי ענה לדראקו שהביט בו עם דמעות בעיניים ובכך הוא חמק במסדרונות הטירה.