להעביר לאחור | דרארי✔

-47-

תודה על 800 הצבעות!
1/5

פרק 47
"שהייתי קטן כתבתי סיפור, אותו אבי כילה בלהבות. מאז ועד היום לא כתבתי, אבל אני זוכר את הדמויות שעלו באש ואת המילים שלא נותר איש שיזכור. אני ישבתי וצפיתי בלהבות, יודע שלא אכתוב שוב לעולם. אני כותב זאת רק בגלל ששמעתי את אדון האופל מזכיר את האוצרות, ואחרי כל השנים אני חוזר לכתוב את אותו הדבר בדיוק:
עיניו של האיש רצות סחור-סחור וקולו עולה ויורד במנגינה הערבה לשומעים. הוא הולך לאיטו, אורות הרחוב מבליחים מעליו בערבוביה של צבעים ובתים רבי קומות. הוא זוכר כל אבן בדרך האבנים החומות ולכן איננו טורח לעטות את גלימתו המעלימה מעליו. הוא ממשיך לפזם את המנגינה, מתנדנד על רגליו, ופונה לבית הקומות האחרון ברחוב. אויבו מכבר השנים שוכן מאחורי הדלת השנייה משמאל והוא פותח את הדלת בחריקה, חיוך מתנוסס על שפתיו. הוא מתקרב באיטיות למיטתו ואוחז בשרביט שמונח ליד ראשו. אצבעותיו עוברות באיטיות על הכוח שמונח בתוך ידיו והוא מרים את השרביט אל מול אויבו, חברו. הוא חודל מזמזום השיר ושולח את הקללה, גורם למנגינה להיפסק. באותו הליל, אדם ללא גלימה ועם כוח משקר מסתובב ברחוב וחוגג את נצחונו. הוא שולף מכיסו אבן קטנה ומסובב אותה בידו. אויבו, חברו, הוא זה שנגלה מולו ובצחוק קטן הוא חג סביב האיש. "לא רק המנגינה שלי חדלה להתקיים." אמר לו האויב, אבל הוא לא שמע כי מלאך המוות כבר ניצב מולו, מוכן להחזר לעצמו את אוצרות המוות. -"
הארי הוריד את עיניו מהדף אל רון והרמיוני שישבו סביב השולחן החום והכבד. סביב שניהם נערמו ערימות ספרים שהרמיוני הביאה והם קברו את ראשם עמוק בספר. "הרמיוני, אני חושב שמצאתי משהו," הם הרימו לעברו מבט במהירות והרמיוני תלתה מבט בדף שבידו. "תביאי את הספר שדמבלדור הביא לך," היא דחפה לעברו את הספר הפתוח על השולחן והוא דיפדף בו במהירות. "זכרתי שראיתי את הסימן הזה כבר… תראו, דראקו סירטט גם את הסימן הזה. אני חושב שזה שאין להזכיר את שמו מחפש את אוצרות המוות." הרמיוני תלשה את הדף מידו בעוד רון אחז בספר. הם הביטו בו בהתרגשות, ואז בחפץ שאחזו בידם. הקמע האמיתי היה מונח על השולחן, לאחר שמצאו אותו זמן קצר קודם לכן בחדרו של רגולוס בלק. הם הביטו בחיוך זה בזה והרמיוני החזירה להארי את הדף.
"הארי, אתה יודע שאני ורון קראנו את המכתבים ורק רצינו לשאול מה אתה חושב אחרי שקראת אותם?" הארי השפיל את מבטו אל פיסת הזכוכית שהונחה על ברכיו והרים אותה מול פניו. "אני חושב שאתם יודעים מה אני מרגיש, למרות שאני בעצמי לא בטוח." הרמיוני שלחה אליו יד מעברו השני של השולחן. "אולי אחרי שכל זה יגמר-" קולו נקטע כאשר דובי הופיע על השולחן בקול הנפץ הקבוע. שלושתם הביטו בו בהפתעה והגמדון חייך לעברם. "אדונילי ביקש ממני להביא לכם משהו, אבל קודם דובי רוצה לספר שאסור לכם להגיד את שמו של אדון האופל, כי הוא שם קללה על שמו והוא ימצא אותכם." הארי, רון והרמיוני עדיין בהו בגמדון בהפתעה. דובי שלף ממאחורי גבו מעטפה ונתן אותה להארי בידו. הארי הפך את המעטפה וגילה כיתוב ירוק ונטוי, אשר כבר זיהה ככתב ידו של דרראקו. "מכתבים הם רק פיסות נייר,שירפי אותם, ומה שנשאר בליבך יישאר; שימרי אותם, ומה שיעלם יעלם." מתחת היה כתוב שמו של ספר שהארי לא הכיר ושמו של דראקו, כמו שצפה. המכתב היה קליל בידו והוא הביט בו בתהיה.
"דובי, תחכה שנייה." הארי הרים במהירות חתיכת דף ועט שהיו על השולחן ורשם את שמו למעלה במהירות. "תהיה בטוח שאת זה אני אקרא." הוא כתב וקיפל את הדף הקטן והושיט אותו לדובי, שהתעתק בלי להחליף איתם ולו מילה נוספת. הארי פנה להסתכל במעטפה, יודע שהיא לא תעלה באש לעולם.