להעביר לאחור | דרארי✔

-49-

פרק 49
"למשפחה שלי יש הרבה בקתות בבעלותם. בחרתי מראש בקתה מבודדת, בקתה ששנים רבות לא הלכנו אליה או עשינו בה שימוש. דובי עזר לי עם לחשי ההגנה והסתרנו את המקום הזה מעיני כל. אני עשיתי הכל, אני באמת ניסיתי, אבל…" קולו של דראקו דעך ונהיה עמום יותר ויותר. הוא הביט בפניו הבוכיות של רון, בהרמיוני החובקת את כתפו ובהארי הסוגר את ידיו לאגרופים קפוצים לצידי גופו. מאלפוי נזכר במה שכתב במכתבו, בהבטחתו להארי. הוא הבטיח לשמור על ארתור ועכשיו לא רק שהוא נכשל, הוא נאלץ לרצוח אותו. דראקו נרעד כאשר הבין ששוב פעם הוא פוגע בהארי ובאנשים החשובים לו, וזה הרבה יותר קשה להארי מכמה שזה קשה לו. אולי דראקו הולך נגד הדברים שבהם הוא מאמין למען הוריו, שלא באמת דואגים לו, אבל כל פעם שהארי זוכה לאהוב מישהו לוקחים אותו ממנו ובכל הפעמים האחרונות זה היה באשמת מי שהארי אהב יותר מכל. 
"הם הטילו לחש מאתר על ארתור. אני חושב שהם חשדו בי כבר לפני והם נקטו אמצעי זהירות בשביל לוודא שאני באמת נאמן להם. הם הגיעו אלינו אחרי שעברתי את רוב הדרך. אדון האופל הגיע וכבר לא היה לי מה לעשות, הייתי חייב להרוג אותו. חשבתי שהוא אף פעם לא יפסיק לאיים על ההורים שלי, אבל הוא-" דראקו השתתק ועיניו נצצו מדמעות.
"לא היה לך מה לעשות אז רצחת אותו?" הלחישה של הארי הדהדה באוזניו של דראקו - הקול המאשים והרועד מילא את ראשו. מאלפוי השיר לשנייה את מבטו לעיניו הירוקות, רואה את הדמעות והאש הרושפת בעיניו מכעס. הוא הוריד חזרה את ראשו אל עבר הקרקע, בוהה בזרזיפי המים המושלכים משהמיים וניתזים בקול תיפוף. דממה מחרידה נפלה עליהם ואף אחד לא זע, מלבד כתפיו העולות ויורדות של רון בבכי מר.
"אנחנו צריכים להיכנס." היה זה רון ששבר את הדממה החנוקה והרמיוני הסכימה לעצמה להוריד את ידה מכתפו. "מה עושים איתו?" הארי שלף את שרביטו וכיוון אותו אל פניו של דראקו, אשר עדיין בהה בקרקע. "הוא נכנס איתנו." "מה?" הארי הביט ברון בזעזוע, עדין משיר את שרביטו אל דראקו בלי להזיז את ידו. "אני לא סולח לו, אני לעולם לא אסלח לו, אבל זאת לא אשמתו, לא באמת. אנחנו נכנסים והוא יבוא יחד איתנו." הארי הוריד את השרביט והביט בזוויות פניו של דראקו. חתך עמוק נחקק מסנתרו, מעט מתחת לאוזן, והתמשך. דם נספג בחולצתו הרטובה וזלג מטה. "הוא רצח את מי שהיה אבא בשבילי, הוא רצח את אבא שלך. איך אתה יכול בכלל-" "אתה לא מבין שהוא הסיכוי היחיד שלנו? אתה היחיד שיכול לנצח את זה-שאין-להזכיר-את-שמו. הרמיוני כאן בשבילי, אבל האדם היחיד שיכול להיות כאן בשבילך זה דראקו. לא משנה כמה אתה לא אוהב את זה זה יהיה הוא." רון אמר, משך באפו וחג על עקביו, נכנס דרך דלת הבית. הרמיוני העבירה בדראקו והארי מבט חטוף, ואז נכנסה גם היא אחריו. 
הארי עצם לשניה את עיניו, מתענג על השקט, ואז פתח אותן. מבטו התלכד מיד בעיניו האפורות של דראקו. "אני תכננתי להגיע אליך," הארי לחש אליו והתקדם צעד קטן לעברו. "אני התכוונתי, התכוונתי, להגיד לך שאני קראתי את הכל. שאני לא רוצה לחיות בלעדיך, שאני מוכן להיות המקום בו תוכל להשמיע את קולך. אבל אתה-" הארי עצר את דבריו, נאנח ומחה את הדמעות באגודלו. הוא סגר אחר המרחק שנותר בניהם ונעמד ממש ליד דראקו, מביט ישירות בעיניו. הוא שם לב לגופו הרועד, להפרשי הגובה הניכרים בניהם. "מה קרה לך כאן?" הארי העביר את ידיו על פציעתו של דראקו, נזכר ביום בו הוא דחף אותו על הקרקע בשיעור שיקויים בשנתם השישית. מאלפוי הביט בו ללא מילים ונגע בהיסח דעת בפצעו.
באותו הרגע הארי הבין יותר מכל את האהבה המוזרה הזאת. הוא לא ידע איך ולמה, אבל הוא הבין. רק לשנייה אחת הארי הרשה לעצמו לסגור את עיניו ולהתמתח על קצות אצבעותיו. הוא נגע בכתפיו של דראקו וכרך את זרועותיו סביב צווארו. רק כאשר חלקו את נשימותיהם הוא הפגיש את שפתייהם לנשיקה חלושה ועדינה, מתמשכת ומתמסרת. פוטר התנתק ממנו לבסוף, מנסה לסדר את מחשבותיו. "אני כל הזמן חוזר אליך, אבל אתה לא נותן לי מקום לחזור אליו. הגיע הזמן שאני אפסיק." הוא שלף מכיסו את ערימת המכתבים ודחף אותם לידו של דראקו, שעמד ללא מילים, נוגע בשפתיו באצבעותיו המוגאלות בדם. לבסוף הארי הסתובב ועלה במדרגות במהירות, נעלם מבעד לדלת.