להעביר לאחור | דרארי✔

-41-

פרק 41
הם הביטו בבתים הגבוהים שהתנשאו מעליהם, מרגישים קטנים יותר מאי פעם בהשוואה לכל הדברים שהחלו להתרחש לאחרונה. הארי חיבק את גופו בידיו ושלף מכיס מכנסיו את המראה. הוא עבר על הפינות המשוננות בידו ובאופן מכוון לחץ את אצבע הקמיצה לזכוכית הקרה. דם מועט זלג על צבעה הכסוף של המראה והעין האפורה של דראקו, אשר החזירה לו מבט כמו תמיד, התכווצה בדאגה פתאומית. הארי נשף בכעס, הוא קיווה להרגיש קרוב יותר לסיריוס, אך התוצאה רק הזכירה לו את מאלפוי. הוא הכניס חזרה את הזכוכית לכיסו והתעלם מהדם שזלג מהפצע. הוא תלה מבט ברון והרמיוני שעמדו לידו, מחבקים זה את כתפו של זה. רון לחץ בעזרת ידו השמאלית על כפתור המעמעם שדמבלדור הוריש לו וכל אורות הרחוב התעופפו לכיוונם, נבלעים במעמעם כאילו לא היו שם לעולם. הארי אחז במרפקו של רון ושלושתם צעדו יחדיו אל עבר הבית שרק הם יכלו לראות.
הארי זרק את ראשו לאחור עשרות פעמים, בודק שאיש לא עוקב אחריהם. שפתו רעדה בקור ועיניו תרו אחר אוכלי מוות, אך לא זיהו אף תזוזה בחושך הכבד ששרר ועטף אותם כמגן. הם רצו במהירות בגרם המדרגות הקצר שמוביל אל פתח הבית ואז הארי הרים את שרביטו ותפח קלות על הדלת. היא נפתחה בקול צורם והם מיהרו להדחף ולהכנס דרכה.
הדלת נסגרה אחריהם וקור מקפיא חדר את בגדיהם. הרמיוני השתופפה אל תיקה בחיפוש אחר אחד הדברים שדחסה לתוכו. "אני זוכרת שהכנסתי לכאן בגדים חמים, הם אולי מתחת לאוהל…" "מתחת לאוהל? הרמיוני את מכשפה מוכשרת במיוחד, אבל אני לא מאמין שהכנסת לכאן אוהל." רון הסמיק לנוכח מבטה העצבני של הרמיוני. "עשיתי לחש הרחבה סמוי. הוא לא יצא מוצלח במיוחד, אך זה מספיק." אור מנורות הגז היבהב בצבעי אדום והצינה גברה עליהם. "אם אני רק אמצא את זה-" הארי התקפל בצווחה כאשר כאב עז פילח את ראשו. הצלקת שלו בערה בכאב וראיתו התערפלה. הארי רק הספיק לראות את פרופסור מודי רוכן מעליו ומביט בו, ובדיוק כאשר הוא נזכר שעין הזעם מת הדמות התפוגגה לערפל שעלה מעלה. הארי צנח אל הרצפה, ידיו חופנות את ראשו ובכאב עז הוא הרגיש את העולם שסביבו מתחיל להעלם.
איש שכב שרוע על הקרקע, מכורבל בתוך עצמו בתנוחה עוברית. יד לבנה ודקיקה הונחה, ידו של וולדמורט, על כתפו של נער בלונדיני. הארי השקיף מעיניו של וולדמורט בחלחלה במחזה. "דראקו, תוסיף עוד קצת מהנקמה שלנו. אני חושב שהלקח איננו חדר מספיק." דראקו הרים את שרביטו. "כן אדוני. קרושיו!" מילותיו הדהדו בחלל והאיש צרח והתגלגל על הקרקע. וולדמורט צחק צחוק מקפיא והארי ראה את ידיו של דראקו נסגרות לאגרופים מצידי גופו, אך אז אור גדול מילא את המראה והכל החשיך סביבו בעודו חושב על השימוש הנורא שוולדמורט עושה במאלפוי.
ברגע שבו הארי התעורר הוא הרגיש בחום העולה מהאח הקרובה ופלט אנחת הקלה. הצינה כבר לא אפפה אותו והוא יכל לנשום לרווחה את האוויר החמים. הרמיוני ורון שישבו ליד שולחן המטבח הסתובבו אליו ודחפו אל ידו כוס המדיפה ריח של צמח תבלין וסוכר. הארי עיקם את אפו, אך לגם בשל מבטה הבוחן של הרמיוני. הוא שתק ומשך את המתח באוויר בעודו מסיים את תכולת הכוס המתקתקה,  מביט בהיכל שכל-כך התגעגע אליו. האש עלתה מעלה באח וחפציהם הושלכו על השולחן בערימה.
הארי קם להניח את הכוס על השולחן, אך אז נשמע קול נפץ גדול והוא הועף לאחור אל הספה שעליה ישב. "שלום לך, הארי פוטר." קולו הצפצני של דובי נשמע ועיניו הירוקות נצצו. "דובי?" שלושתם בהו בגמדון בפליאה - דובי לבש ציפית מרוטה ושלל הכובעים שהיו על ראשו בדרך-כלל נעלמו. "דובי יהיה צריך לגהץ את ידיו אחרי זה," הוא נעמד על השולחן ופניו היו בגובה הפנים של שלושת הנערים. "אך אני חייב לעשות את זה." ידה של הרמיוני רעדה כאשר הניחה אותה על השולחן. "דובי, אתה שוב משרת משפחה?" היא אמרה, והארי הרגיש את המשקה עולה בגרונו.