להעביר לאחור | דרארי✔

-61-

פרק 61

"לחש אדרוס? לא זכרתי שסיימתי ללמד אותכם אותו." הארי התיישב על הספה. הבית היה שקט מלבד לפסיעותיה ההולכות והחוזרות של ג'יני. אנדראה והאם נעלמו ברגע שג'יני הותירה את הכישוף והיה קשה להארי להתעלם מהרגשת המירמה שרבצה בליבו. "אחרי שהפסקנו עם צבא דמבלדור לקחתי את הספרים שבהם השתמשנו לתרגל ולימדתי את עצמי עוד כמה לחשים." היא משכה בכתפיה ונופפה בשרביטה, שולחן קטן עם אוכל מופיע בניהם. הוא לא נדרש לחשוב פעמיים לפני שניגש לאכול, הבטן שלו מקרקרת רק למראה האוכל. "הלחש הזה מעניין. אתה יכול ליצור כל דמות שאתה רוצה מכלום והמגבלה היחידה היא שאי אפשר לראות את ההשתקפות שלה בלי למות. אני קצת מופתעת שלא אסרו את הלחש הזה," היא ציקצקה בלשונה בזמן שהארי עצם את עיניו. "אתה לא מתכוון לשאול אותי כלום?" הוא חייך אליה בעייפות לפני שענה. "אני חושב שאת תספרי בעצמך." התשישות השתלטה עליו. הוא היה מותש מההליכה המרובה ומהשתלשלות האירועים המפתיעה ואף מהמחשבות והדאגות שסירבו להניח לו. לראות את ג'יני - אדם מוכר בדרך לא ידועה - נתן לו את שניית המנוחה שהוא כה הזדקק לה.

"אתה זוכר שהייתי קוראת תמיד את אותו הספר?" הארי הנהן ונזכר בתקופה בה הוא היה יחד עם ג'יני והיא נהגה להקריא לו משפטים מהספר, מדלגת על עמודים לפי רצונה. "והרי זה הבוקר שמבקש ממך לקום בשביל אחרים, ולא רק בשביל עצמך?" מפתיע אותה שהארי זוכר את הציטוט ושניהם פורצים בצחוק קליל. "אני זוכרת שהקראתי לך את זה," היא מנידה בראשה לצדדים וחושפת את השיניים שלה בחיוכה. "אתה יודע שעזבת אותי בלי להגיד דבר, נכון? אתה יצאת ביום ההוא מהאולם אחרי דראקו ולעולם לא חזרת. לא אמרת לי אפילו מילת פרידה אחת." הארי השפיל את ראשו והסיט את שיערו מעיניו. "אני מצטער." הוא ממלמל באיטיות והיא התיישבה מולו בחיוך.

"בכל מקרה יצא לי לחשוב עליך קצת אחרי זה וככה הגעתי לחשוב על כל הדברים הגדולים שעשית. אחרי שאתה, רון והרמיוני עזבתם את הבית שלנו בחופש בין השנה השישית לשנה האחרונה החלטתי לעזור לכם מתוך הוגוורטס. לא ידעתי מתי תהיו צריכים את העזרה הזאת, אבל היה ברור שתהיו צריכים אותה - אחרי הכל עדיין מדובר באח שלי כאן." היא צוחקת וסוקרת את פניו של הארי. הוא מנסה להבין איך הוא נראה בעינייה עכשיו לאחר כל הימים בהם שהה בשטחים, ללא מקלחת או אוכל. הארי אפילו לא הצליח לזכור את הפעם האחרונה בה הוא ישן במיטה רגילה או עמד מתחת לזרם המים של המקלחת. במבט לאחור אפילו החדר שלו מתחת למדרגות היה טוב יותר.

"כל השנה הזאת אספתי תלמידים. כל אחד שהראה נכונות לעמוד נגד אדון האופל הצטרף אלינו. התרכזנו בחדר הנחיצות ושהינו שם רוב הזמן בגלל המצב בבית הספר אחרי שאוכלי המוות השתלטו עליו." הארי הופתע. ג'יני - הילדה הקטנה שנהגה להחליף חברים כל כמה שבועות רק בשביל השעשוע שלה ותעסוקה בזמנה הפנוי - לקחה על עצמה את היוזמה הזאת. "זה לא היה קל, בעיקר עם כל אוכלי המוות שניסו לעצור אותנו. התקנו מעקב בהוגסמיד למקרה שתרצו לחזור ואולי תשמעו שאתם יכולים להיעזר בנו. ככה מצאנו את רון והרמיוני והצלחנו להבריח אותם אל חדר הנחיצות לפני שאוכלי המוות הבחינו בהם." נשימתו של הארי נעצרה. הוא ידע שחבריו לא היו עוזבים את דראקו כל עוד הם יכולים לקחת אותו איתם והוא עדיין בחיים, אך ג'יני לא הזכירה את שמו. עינו האפורה שהופיעה במראה שאבדה נדמתה לו עכשיו כלא יותר מדמיון המשטה בו. ההבעה המחויכת של ג'יני נעלמת מתי שהוא משתנק וסוגר את אגרופיו בחוזקה. נשימותיו הפכו לשטחיות יותר ויותר, כאב חד עובר בחזהו רק במחשבה על המילים שהיא יכולה להגיד עכשיו. הוא ודראקו רק מצאו אחד את השני מחדש ובכל זאת הארי ידע שאם דראקו עמד למות הוא היה אמור להיות שם ולהחזיק ביד שלו עד שהאחיזה תתרפה.

"הארי? שמעת מה אמרתי? דראקו בחיים." הלחץ נעלם מחזהו ומבטו קפא עליה. הוא שחרר את האוויר שהחזיק בנשיפת הקלה. "אם הרמיוני לא הייתה מצליחה בלחש ההחייאה שלה מאלפוי כבר היה מת. הוא עדיין לא היה בהכרה שהם הגיעו והמשיך לאבד המון דם, אז הברחנו דברים מהמרפאה בשביל לטפל בו." "איך מצאת אותי?" הקול שלו עצבני, קצר רוח. היה ברור שהיא מושכת את הזמן בכוונה, נהנת מאיך שהיא נמצאת בעמדת כוח. "מתי שדראקו התעורר הוא סיפק לנו מידע על כל מקומות המסתור שיש למשפחתו. חיפשנו בכל היערות שקרובים אליהם עד שהגענו אליך. כל מה שנשאר לנו זה לחכות ולראות שאתה לא מתחזה תחת שיקוי פולימיצי." ג'יני נעמדת חזרה ומנופפת בשרביטה. "אני רוצה לראות אותו." הקול שלו עדיין חנוק. היא לא מתווכחות והוא אוחז בידה של ג'יני והם מתעתקים במהירות, נעלמים מהבקתה הקטנה.