האם אני באמת מכיר/ה אותך?/ סיפור אהבה

פרק 18

טוב בנות, אני מעלה כרגע עוד פרק ואשתדל להמשיך מחר ולכתוב  עוג אחד מקווה שאספיק, בינתיים מקווה שהתגעגעתם גם קצת ללוקאס ;)
אני מבטיחה לכם  שהסיפור הולך להיות טובה וממש ממש מקווה שתאהבו

מנקודת מבט לוקאס:
״תודה רבה שבאת״ אמרתי למדיסון שהגיעה שעה וחצי יותר ממה שהיא הייתה אמורה להגיע ״מה קרה מה קרה?״ אז היית קצת עם אחיינים שלך יותר זמן לא יכול להיות שהם כל כך התישו אותך ״מדיסון הם בני עשר והם אכזריים״ אמרתי כמעט בוכה, אני חולה על אחיינים שלי שניהם הדבר הטוב ביותר שיש בחיים שלי אבל כששניהם ביחד אני לא נח אפילו לרגע וזה בכלל לא קל. ״חחחחח חמור זה היה בשבילך כל הסידורים האלה, קניתי דברים לבית החדש שלך״ המשיכה מדיסון, עברתי לגור אצל מדיסון ממש בסוף חופשת הפסח -לפני 8 שנים- , אף אחד מהמשפחה שלי חוץ ממדיסון כמובן לא יודע למה, אבל לא יכולתי, פשוט לא יכולתי, לא יכולתי להישאר שם לא יכולתי להישאר ולהסתכל כל יום על אוליביה אחרי אותו לילה, יצאתי כל כך מפגר אבל אני פשוט לא מסוגל אני פחדן ובטח שבטח לא גבר של אישה אחת. לא יכולתי להסתכל יותר על הפנים היפות שלה פשוט לא אז העדפתי לעבור לעיר אחרת לגור אצל מדיסון ולהישאר שם, מצאתי פה עבודה לפני שנה בתור מאמן כדורסל של בית הספר הסמוך לבית שלה, קצת מצחיק אה? פתאום אני טיפה יותר אחראי, אבל זה לא ככה החיים שלי העבודה הם משהו אחד והחיים שלי לא בעבודה הם משהו אחר, אני עדיין אותו גבר רודף שמלות כמו שאני ידוע אבל אין.. אני פשוט לא יכול להיות בקשר זוגי, צלצול הטלפון שלי קטע את המחשבות שלי ״אחי״ צעק ליאם לטלפון , לא מאמין שהזין הקטן הזה עומד להתחתן עם אשת חלומותיו קצת הזוי שאחרי 8 שנים הוא ואליזבת עוד יחד, אבל שאפו היא בחורה מקסימה ויפהפייה כל כך (לא כמו אוליביה זה ברור אבל עדיין) ״מה קורה ?״ שאלתי אותו מחייך ״וואלה הכל טוב, מה איך אתה?״ שאל אותי ליאם ״אני בסדר תכף אורז תדברים ועובר לבית החדש״ אמרתי לו, קניתי דירה בעיר שבה גרתי איפה שהכרתי את אוליביה , ואני התפטרתי מהבית ספר שאני נמצא בו כרגע כי אין לי כוח לעשות כל יום נסיעות של שעה כדי להגיע מעיר לעיר, אולי אחפש עבודה בבית ספר אחר אולי בבית ספר הקודם שלי איפה שלמדתי ואיפה שהכרתי את אוליביה , החלטתי שהגיע הזמן לחזור למקום שלי מה גם שאמר שלי משתגעת שאני גרה כח כל רחוק הספיק לה שחשיבותו החליטה לעבור מקום והיא לא הצליחה לעקל את זה שגם אני עברתי, ״וואלה אחלה אחי, אז מה? אתה בסוף כן תוכל להגיע לחתונה שלי?״ שאל ליאם, אמרתי לליאם שכנראה לא אצליח להגיע לחתונה שלו בגלל שהיה אמור להיות לי באותו יום טיסה לחול עם הקבוצת כדורסל שלי, אני מאמן אחלה ומביא הרבה זכיות, ברגע שהתפטרתי היה מאד קשה ומנהל בית הספר הקודם לקח את זה קשה כל כך, אבל הוא התגבר, הוא מצא מאמן חדש גם כן טוב, אז כנראה שאוכל להגיע לחתונה, אבל בינינו לא בא לי לראות את הפרצוף של אוליביה שהתרגלתי לא לראות כבר כל כך הרבה זמן.. ״אני עדיין לא בטוח, נראה אם הם יצטרכו שעדיין אבוא בתור עוזר מאמן, אעדכן אותך ברגע שאדע״ אמרתי לליאם בשקט, אני לא משקר באמת, הם ביקשו שאולי אבוא לפחות למשחק הזה עד שהם התרגלו למאמן החדש, אבל הם כבר התחילו להתאמן איתו ככה שלא בטוח שאצטרך להיות שם ״טוב, בסדר, אז מה מתי רואים אותך התגעגעתי!״ אמר ליאם בחיוך, ״ממתי אתה הפכת להיות כזה רגשן״ אמרתי בצחוק, אני וליאם היינו רואים אחד את השני פעם בשבוע הבן אדם עדיין לא יודע מה גרם לי כל כל לרצות לעזוב הכל ולברוח, אבל הוא לא שואל כי הוא אחלה גבר ואחלה חבר. הוא יודע שברגע שאוכל אספר את זה ״חחחחחח מאז שאני ואליזבת מחכים ליצור הקטן שבבטן שלה״ אמר ליאם בהתרגשות, כן כן היא בהריון עם ילד או ילדה או תאומים. ״חחח וואלה אחי אני מה זה שמח בשבילך״ אמרתי באמת מתכוון לזה ״כן גם אני הייתי יכול להיות שמח בשבילה אם לא היית מוותר על אוליביה ככה, אחי אני בטוח שהייתם נשארים כל כך הרבה שנים ביחד ומי יודע אולי כבר היה לכם תינוק קטן מסתובב בין הרגליים שלכם״ אמר ליאם בצחוק, ״חח וואלה אם בא לך אפשר שניפגש כשאגיע היום על איזה בירה כמו בימים הטובים מה אתה אומר גבר?״ אמרתי לליאם מנסה להעביר נושא ,
לא רוצה לדבר על אוליביה פשוט לא יכול.
״וואלה סבבה, אליזבת נפגשת עם אוון ואוליביה למצוא שמלה לחתונה בשביל אוליביה שנזכרה שבוע לפני לחפש אחת כזאת״ אמר ליאם צוחק.
״מתי תגיע?״ שאל ליאם ״לא יודע בצהריים כזה״ אמרתי ״אחלה, אה ולוקאס?״ המשיך ליאם. ״כן?״ עניתי ״חבר שלי היה אמור לבוא לראיון היום בבית ספר הישן שלנו אבל לצערי הוא לא יכל להגיע כי אין לו עצבים להיות מאמן של תיכוניסטים, וגברת פיץ חופרת לי להביא מישהו חלופי, בא לך לנסות למצוא עבודה בשניה שאתה מגיע?״ שאל ליאם.
גברת פיץ חברה מאד טובה של אמא של ליאם וכנראה שאמא שלו לא הפסיקה לחפור לו למצוא מישהו אחר כדי שגברת פיץ תפסיק לחפור לה ״סבבה, אני גם ככה רוצה כבר להיות עם קבוצה של תיכוניסטים מרגיש לי אחלה בחלה״ אמרתי בחיוך ״יופי אחי, אז היום באחד סבבה?״ אמר לי ליאם ״כן כן אני אהיה שם״ עניתי לו וניתקתי את השיחה.
״זאת הייתה שיחה ארוכה טילים״ אמרה לי מדיסון ״מה אני אעשה זה ליאם״ אמרתי אליה מחייך, ״תגיד..״ אמרה לי מדיסון כאילו פוחדת להמשיך ״כן?״ אמרתי לה ״אתה בסדר עם זה שאתה עובר חזרה לעיר שבה הכרת את אוליביה לא תצליח להתחמק ממנה כמו שהתחמקת ממנה כאן, אתה.. אתה מסוגל להתמודד עם זה?״ שאלה מדיסון בלחץ ״אני חייב ללכת מדי..״ אמרתי לה בשקט מת לסיים את השיחה הזאת ״ולא, אני חושב ששנינו מספיק בוגרים, זה לא כאילו שאנחנו עובדים באותה עבודה ואני אראה אותה כל יום, אני אראה אותה מדי פעם במפגשים משותפים״ אמרתי לה ״טוב.. אולי״ אמרה מדיסון ״יאללה לך״ חייכה אליי ״ותעדכן אותי שאתה מגיע בסדר?״ שאלה בדאגה ״בטח״ אמרתי לה מחיוך לקחתי את הרכב שלי שלקח לי שנים עד שהצלחתי לקנות אותו ונסעתי לכיוון הבית שלי, חושב לי בראש מעניין מה קורה איתה עכשיו, אם היא הרשימה את החלום שלה והפכה להיות מורה כמו שרצתה, אם יש לה חבר.. כל ההרורים האלה גרמו לי להגיע במהרה הביתה, אני חייב להשכיב איזה מישהי כמה שיותר מהר כי אני לא מתמודד עם זה פשוט לא מתמודד עם לחשוב עליה כל כך הרבה, שמונה שנים וכל יום היא איכשהו מזדחלת לראש שלי בלי שאני באמת באמת רוצה. הגעתי לבניין שלי ועליתי לקומה האחרונה הפנטאוז של הבניין מחכה שליילה הנסיכה הקטנה שלי תגיע ותעזור לי לפרוק את הדברים, היא שוקלת לעבור לגור איתי וגם ככה יש לי חדר רזרבי אז לא כזה משנה לי דפיקה בדלת נשמעה ומיד פתחתי הסתכלתי על אחותי הקטנה, ״לוק!!״ צעקה בהתרגשות וחיבקה אותי הרמתי אותה באוויר ונתתי לה נשיקה על המצח ״מה קורה נסיכה קטנה שלי?״ אמרתי לה בחיוך ״די עם הנסיכה הקטנה שלך אני כבר בת 21״ אמרה צוחקת, ״אז אתה רוצה להתחיל לפרוק?״ שאלה בשקט ״בטח״ אמרתי לה בחיוך ״מה איתך אבל?״ שאלתי אותה בהתרגשות ״בסדר כזה, התחלתי בדיוק את התואר שלי בפסיכולוגיה ואני אמורה לעשות עבודת מחקר על רגשות ואיך הם מתבטאים, רק שאין לי על מי לעבוד״ אמרה ליילה מיואשת ״מה הבעיה לייל, תעשי עליי״ אמרתי מחייך ״בטח עלייך הבן אדם הכי חסר רגשות שאני מכירה ביקום, רק שאני אומרת את השם אוליביה אתה פתאום נהיה עם רגשות, מעניין אולי באמת אכתוב על זה״ אמרה ליילה בצחקוק ״לא נכון״ אמרתי מתכחש ״אויש די לוקאס שנינו יודעים שעשית טעות באילת״ אמרה לי ליילה. ״מאיפה את בטוחה שאני זה שעשיתי את הטעות ולא היא?״ אמרתי אליה בשקט ״בחייך לוקאס, אני זוכרת את אוליביה עוד מהימים שהייתי בת 12 וחסרת טקט היא מקסימה מדי והיא בחיים לא תגרום למשהו להרס וכמו שאני מכירה אותך אתה יודע להרוס כל דבר טוב בחיים שלך, אז זה מתאים לך״ אמרה. שתקתי כי היא צדקה היא כל הזמן צודקת לא מבין איך ילדה שקטנה ממני בארבע שנים יודעת יותר ממני. השעה הייתה כבר 12.40 והייתי חייב לצאת לבית ספר ״טוב אני הולך לבית ספר״ אמרתי והיא החלה לצחוק ״מה את צוחקת״ אמרתי מחייך ״סתם מצחיק שאתה כבר בן 25 ואתה אומר אני הולך לבית ספר״ אמרה ליילה בצחוק ״בהצלחה אח גדול״ המשיכה ״תודה אחות קטנה״ עניתי לה בחיוך התקדמות לעבר בית הספר מחכה שיגיע תורי ״מר מורגן, היכנס בבקשה״ אמרה הגברת פיץ ״מה שלומך?״ שאלה ״בסדר גברת פיץ, איך את?״ אמרה ״יופי יופי, טוב לפי מה שאני רואה אתה בתור מאמן כדורסל, שאין פה בכלל מה לדבר אחרי כל הזכיות ששמעתי שעשית עם הקבוצה שלך בבית ספר בעיר שבה גרת, אני גם רואה שאתה יודע ספרות, זה מעולה אנחנו חייבים שיהיו לנו מורים מחליפים גם לספרות במידה והמורה שיש כרגע לא יוכל להגיע, יאחר או כל דבר אחר, זה בסדר מצידך להיות מאמן הכדורסל ומדי פעם אם נצטרך שתהיה כמורה מחליף בתור מורה לספרות?״ שאלה גברת פיץ ״בטח, אני אשמח״ אמרתי מחייך ״יופי יופי, מבחינתי אתה יכול להתחיל לעבוד כבר בראשון, מה דעתך?״ שאלה ״מעולה!״ אמרתי מתרגש, נפרדנו לשלום והלכתי, איזה יופי שזה לקח לי מהר כל כך, מה כבר יכול להשתבש, חשבתי לעצמי. מיד אחרי שסיימתי שם הלכתי להיפגש עם ליאם, חיכיתי לו במקום הרגיל שלנו עד שראיתי מישהו מאד מוכר עובר שם ״לוקאס?״ שאל הבן אדם ״כן..״ אמרתי מהסבל היזכר מאיפה הפרצוף שלו כל כך מוכר לי ופתאום זה עלה לי. ״קמרון??״ שאלתי ״כן״ חייך קמרון חיוך שאני יכול להישבע שאם חיוך היה יכול להרוג הייתי מת מזמן ״וואו איל גדלת אחי״ אמרתי לו בחיוך ״כן גם לך לא חסר, מה זה מה אתה עושה פה?״ אמר קמרון עם ידיים מאוגרפות ״סתם באתי לבקר את ליאם״ אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש, לא יכולתי להגיד לו שעברתי לגור כאן כי אז אוליביה הייתה יודעת וזה הדבר האחרון שבא לי שיקרה ״אה, אחלה, מקווה שזה רק ביקור״ אמר ״מה שלום אוליביה?״ שאלתי בטיפשות ״בסדר״ אמר קמרון מסנן את זה מבין השיניים כאילו לא באמת מתכוון לזה והתקדם משם כשאר הוא מרים טלפון, אני משער שלאוליביה ומתפלל עמוק עמוק בפנים שהוא לא יגיד את השם שלי ויצא מטומטם, הוא בטח שונא אותי יותר ממה ששנא אותי כשהיה ילד קטן. ראיתי את ליאם מגיע אחרי כמה דקות צימצמנו פערים ודיברנו על שטויות ״טוב אחי אני חייב ללכת, אתה בא?״ שאל בשקט ״לא אני אשאר כאן עוד קצת״ אמרתי מתוסכל מכניס עוד כוסית של וודקה לגרון שלי ומחפש אישה יפה שתשכיח לי את אוליביה מהראש, מה שעשיתי בכל 8 השנים האלה כל פעם שרק חשבתי טיפה על אוליביה.