פגישת מחזור

פרק 15- רוד

פרק 15- רוד

אשמה. אנשים מייחסים למילה הזאת יותר מדי חשיבות. כל אחד מאיתנו אחראי על עצמו וצריך לתת דין וחשבון רק לעצמו. כל אחד מאיתנו עשה את הבחירה שלו בערב מסיבת הסיום. אבל פאקינג קל להם יותר להאשים אותי מאשר את עצמם. לא הייתה לי בעיה עם זה, לא הרגשתי אשם. אפילו לא מעט. הייתי חוזר על הלילה הזה שוב ולא משנה כלום. רק את הרגע שבו היא נעלמה. פאק, לטעום אותה שוב היה כמו לצלול לתוך חדרי הזיכרון. הטעם שלה לא השתנה. היא כנראה משתמשת באותו שפתון בטעם תות. גם ריח הפרחים שנדף ממנה נשאר זהה, כאילו הריח הזה נחקק בתוך הקעקוע שלי.

שפשפתי את אזור החזה כמו תמיד. זה לא הקל על תחושת הכיווץ שישבה שם בכל פעם שחשבתי עליה. הייתי צריך להתרכז בריצ'ל, לשכנע אותה לכתוב איתי את האלבום החדש, אבל זין על האלבום. זין על החיים שלי בעשר שנים האחרונות. שום דבר שהתרחש בהם לא היה שווה את הרגע הזה שטעמתי שוב את שפתיה. הייתי צריך רק אותה.

יצאתי לאולם וסללתי את דרכי בין האנשים המטרידים שניסו לדבר איתי. לא הייתה לי סבלנות אליהם. הזזתי אותם מדרכי עד שראיתי אותה. היא עמדה עם מיה. פאקינג מייה, העיתונאית הבוגדת. לא האמנתי כשראיתי את השם שלה מתנוסס על כתבת רכילות עליי ועל דניאל. הכתבה לא הזיזה לי, רק העובדה שמייה הייתה זו שחשפה אותה. היא כמעט גרה אצלי בתקופה שאימא הייתה בריאה. היא הייתה לצדי בלוויה. כנראה שהלב שלה התכווץ ביחד עם המשקל שהיא הורידה. מצד שני, גם אני לא ניוטון רודמן שהיא הכירה ביסודי. הפכתי לרוד. הפכתי למניאק שכולם שנאו.

מיה מדברת איתה בשקט. נשמע שהיא מנסה לשכנע אותה במשהו. היא מספרת לה על מסיבת הסיום? על האפטר פארטי שלנו?

*

אין לי מושג למה הסכמתי לבוא למסיבה הזאת בכלל. זה אף פעם לא היה הקטע שלי, ובטח שלא לבוא איתם באותה הלימוזינה. היה שם צפוף מדי. דניאל כל הזמן נגע בסופיה מול הפנים שלי, הוא עשה את זה בכוונה כדי לעצבן אותי. מאז שעבר לגור אצלינו כל דבר שעשה עיצבן אותי. סופיה הגניבה אליי חיוכים מדי פעם, אבל זה לא היה מספיק. היא ידעה שהיא שלי, ועדיין הייתה איתו. הייתי צריך לבוא עם האופנוע.

"ריצ'ל אם לא תפסיקי לנשוך את השפה אני אנשך לך אותה." זרקתי לעברה. הייתי עצבני, והלחץ שלה במשך כל הערב עיצבן אותי יותר. למה היא לחוצה? היא זאת שרצתה לבוא למסיבה המחורבנת הזאת. הגעתי איתה, רק כי ידעתי שהיא תצטער כל החיים שהפסידה את מסיבת הסיום.

"נכון ריצ'ל, תשתחררי קצת, אבא של רוד אפילו דאג לנו לשמפניה!" תום, המזדנב של דניאל, הרים בקבוק שמפניה וניסה לפתוח אותו. דניאל משך ממנו את הבקבוק ופתח אותו במקומו. השמפניה השפריצה לכל עבר והם מילאו את הגביעים שהיו תלויים על מתקן מיוחד בלימוזינה.