פגישת מחזור

פרק 9 - דניאל

פרק 9 - דניאל

דמות מוכרת הלכה לכיווני. תום. בחליפת מעצבים בצבע תכלת נשי, וחולצה לבנה פתוחה שחשפה את החזה נטול השערות, הוא נראה כמו הומו מוחצן. הוא כנראה כבר לא מנסה להסתיר את מי שהוא. אולי אם הוא לא היה מסתיר את זה בתיכון, הוא לא היה הופך לחבר הכי טוב שלי. חבל שהבנתי מי הוא באמת רק כש... אסור היה לי לחשוב על זה. לא עכשיו ולא אף פעם. עברתי דרך ארוכה כדי להוכיח לעצמי שמה שקרה באותו לילה לא שינה את מי שאני באמת.

התגובה הראשונה שלו היתה לעצור במקומו, אבל אז מבטו הבוחן עבר לאורך גופי, והעביר בי חלחלה. גם מרחוק הרגשתי מזוהם תחת המבט שלו. נושך כריות מחורבן. הוא הנהנן לעצמו והחל להתקרב אליי, שפתיו לחשו משהו במהלך ההליכה. סליחה?

בן זונה מתרומם!

לא רק שהוא העז להגיע לכאן, הוא גם חושב שיוכל להתקרב אליי? לבקש ממני סליחה? אי אפשר לסלוח על מה שהוא, וגם לא על מה שקרה אחרי מסיבת הסיום.

הסטתי את מבטי ממנו והגברתי את קצב צעדיי בנחישות. כשחלפתי לידו סיננתי, "שלא תעז להתקרב אליי, הומו מזדיין." ולא הסתובבתי לראות את תגובתו. אני בטוח שהכאבתי לו, אבל זה הגיע לו.

עליתי במדרגות הכניסה לאולם שתי מדרגות בכל פעם. כל דבר סביבי עצבן אותי. השטיח האדום שפרסו על המדרגות כאילו אנחנו בטקס פרסי הגראמי, האגרטלים שניצבו בסמוך למעקי העץ, אפילו שתי הנשים בשמלות מפוארות שהמתינו בכניסה כמו מארחות במסיבת עשירון עליון. אולם הכנסים היה יוקרתי מדי לפגישת מחזור של התיכון שלנו. מתאים לרוד לזרוק כסף על שטויות רק כדי להראות לכולם כמה הוא הצליח יותר מהם.

עברתי מבעד לדלתות מעץ מהוגוני עבה שהתנשאו לגובה שני מטרים וגרמו לתחושה שאני גמד שנכנס למקום השייך לאנשים גבוהים. עם גובה מטר תשעים ושתיים נדיר שהרגשתי גמד. קשתות גדולות של שושנות אדומות שימשו כניסה נוספת שבה הנכנסים נעצרו על מנת להצטלם. ברחתי הצידה לפני שהצלם המבוגר עם מצלמת הפלאש הענקית על צווארו יחליט לתפוס אותי.

גובה התקרות היה לפחות ארבע מטר, ומנורות השנדליר הענקיות ירדו מהן כמו טיפות גשם שנעצרו באמצע הדרך. הן האירו את החדר באור חזק מדי. העדפתי שהמסיבה תתקיים במועדון אפלולי שאוכל להתחבא בצלליו בלי שאצטרך לפגוש את האנשים שלמדתי איתם. לא רציתי להיות כאן. הגעתי רק למטרה אחת - לדבר עם רוד על הבית של אימא, ולא להיתקל בכל אותם הפרצופים מהם ניסיתי לברוח במשך עשור.

אבל זה כבר מאוחר מדי. תום כאן. מי מהחבורה שלנו עוד הגיע?

תמונות מהלילה ההוא צצו מול עיניי, וניערתי את ראשי כדי להבריח אותן בחזרה. הבטחתי לעצמי לא להיזכר בהן. הן רק הכאיבו לי בכל פעם מחדש. התמונות, הזכרונות והרגשות הכואבים שליוו אותן. בחילה געשה בבטני, וצורך עז להיכנס למקלחת ולשטוף מעליי את הטומאה בער בי.