מונסטי ישב על מיטתו השבורה מביט בקעקוע שעל זרועו, שמו האנושי 'טימותי' היה רשום בדיו אדום, שלא ישכח מי הוא באמת, בן אדם שנלקח מביתו בעיר ליד הכפר. הוא הירהר בדמות המיסתורית שפקדה את הטירה שלהם, מנסה להיזכר מי זאת הייתה. דפיקה על הדלת ממתכת קטעה את מחשבותיו של מונסטי, "היכנס.." אמר בשקט לא מביט לעבר הדמות שנכנסה. זה היה הופ שחזר עם קיטן וג'יני ברגע ששמעו שגברת מסתורית תקפה את הגבירה ואיימה לקחת אותו מהם. "היי אח קטן.." אמר הופ בלחש כשהוא סוגר אחריו את הדלת עם סימני החריטות, הן נשארו שם להזכיר למונסטי כמה אלים היה שאיים להרוג את כולם בלי יוצא מן הכלל. מונסטי לא הסתכל על אחיו הגדול הוא רק בהה בקעקוע שעל זרועו. "שמענו מה קרה" אמר הופ בנסיון לגרום למונסטי לדבר להסיח את דעתו מכל הזיכרונות שהיו בחדר הזה אבל הוא נשאר בשלו בוהה בקעקוע. הופ לקח לעצמו כמה רגעים לפני שהחליט שהוא משאיר את אחיו הצעיר לבדו שוב. "אל..אל תלך בבקשה" אמר לבסוף מונסטי על סף דמעות. הופ שהיה רגיש באופיו חיבק את אחיו הצעיר ונתן לו לפרוק את האשר היה על ליבו. הבכי נמשך כמה דקות טובות עד שמונסטי התעשת על עצמו וניגב את הדמעות בחולצות הלבנה. "מי זאת הייתה?.." הוא שאל בחשש מפחד לדעת את התשובה הזאת. הופ הסתכל עליו בתקווה שלא יצטרך לענות לו אבל מונסטי שאל שוב בטון מתעקש יותר " אח גדול, מי זאת הייתה?", הופ הסתכל עליו ונאנח מכין את עצמו לתשובה שלא חשב שיגיד. אף אחד לא חשב שאחרי 17 שנה אמא של מונסטי תחזור מהקבר שלה לקחת אותו מהם. "אמא שלך" אמר לבסוף הופ, חוקר את מבטו הלא מאמין של מונסטי. "צ'ימי אמר שהיא מתה. הוא אמר שהוא מצא אותה מתה!!" צעק מונסטי על אחיו. " היא נראתה לו מתה כשהוא נכנס לחפש אותך.", אמר הופ. "נראתה מתה?! אתה צוחק עלי?!" צעק מונסטי לא מאמין למה ששמע עכשיו. לא היו לו הרבה זיכרונות מאותו לילה שהזאבים שחטו את הכפר. הרבה גופות נערמו באותו לילה כולל מה שנדמה היה גופת אימו. צ'ימי שנכנס לבית ראה אותה מוטלת על הרצפה, הוא פחד לבדוק אם היא מתה. גופה היה נראה כקר וללא דופק לכן המשיך ברחבי הבית לחפש את הילד שלשמו נשלח לבית הזה. היו לו הוראות מפורשות לא להרוג את האמא ורק לקחת את הילד איתו. מונסטי או בשמו האנושי טימותי ישן במיטתו היללות והכאוס שתחולל בחוץ לא העירו את הילדון הישן. צ'ימי נכנס בזריזות לחדרו של הילד שהיה מתחת לגרם המדרגות שהוביל לקומה העליונה של הבית. נשא אותו על גבו וברח אל עבר שאר האחרים כשאימו שׂרועה על הרצפה הקרה. הופ סיפר לו בדיוק מה שצ'ימי אמר לכולם, בדיוק מה קרה. מונסטי הסתכל עליו בהלם. "תאמין לי שאני לא צוחק עליך. זאת הייתה אמא שלך.. כולנו היינו בטוחים שהיא מתה. אני וקטין אפילו הלכנו בעצמנו לוודא שהיא באמת מתה" אמר הופ נאנח והתכוון לצאת מהחדר של מונסטי לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו. "אני רוצה למצוא אותה" אמר מונסטי בנחישות. "לך. אני רק מקווה שלא תתחרט שהבאנו אותך לפה" אמר הופ וסגר את הדלת אחריו. הוא יצא לכיוון קיטן שחיכה לו בסבלנות ליד הדלת של אחיהם הצעיר. " זה היה צריך להגיע.." אמר קיטן ונישק את מצחו של התאום שלו. "כן.. רק חבל שזה היה צריך להגיע ככה" אמר הופ ודמעה זלדה במורד לחיו.
מונסטי נשאר בחדר שלו עוד כמה שעות מנסה לחשוב איך הוא מוצא את אמא שלו, מה הוא עושה אחרי שהוא מוצא אותה, הוא נשאר? הוא יחזור לטירה. הוא באמת כועס על ארגמן? למה לקח לאמא שלו 17 שנה לחפש אותו? הרבה שאלות רצו במוחו. "אני חייב תשובות" אמר לעצמו ויצא דרך החלון השבור בחדרו. החלון בחדרו של מונסטי מספיק רחב וגדול בשביל שיצאו ממנו שדים. בני אדם לא יעזו לעלות לחלון, הדרך הייתה ארוכה למטה.
אף אחד מהאחים לא התקרב לחדרה של ארגמן שהמשיך לעלות אדים מהגופרית והחומצה שנזלו מגופה. ויני שעדיין היה ביער החליט לקרוא לעורב של ארגמן, בתקווה שיעזור לו עם מצבה של גבירתו. "במה אוכל לעזור לך? שאל העורב מביט בחשדנות בשד הצעיר כשהוא מנער את שערו הרך לכל עבר. "בוא נחתוך פה את כל השטויות האלה ונדבר ישר לעניין" אמר בטון כועס. "על מה אתה מדבר?" שאל העורב מסוקרן ממה שויני הולך לומר לו. " אתה ביודע בדיוק על מה אני מדבר! אני מדבר על כל מה שהלך בטירה היום! אתה חושב שאני לא יודע?! אני הלב של הטירה!" צעק ויני. העורב השמיע קול קריאה ונעלם שלא היה. ויני נשאר ביער, יודע שהוא לא יקבל תשובות בקרוב ושהוא חייב לחזור לטירה, לטפל בה.
בדרכו חזרה ראה ויני את מונסטי עף מהטירה ולידו עף העורב. מלווה אותו למפגש עם האמא המתה לכאורה שלו. כשויני הגיע לטירה קולות גניחה נשמעו מחדרו של ג'נקי. כשהציץ לראות מה קורה הוא ראה את צ'ימי יורד לו בהנאה רבה. ויני סגר את הדלת במהירות והלך לכיוון החדר של הגבירה במטרה לשכוח את מה שראה.
צ'ימי ישב על ברכיו וליקק את איברו הקשה של ג'נקי מהבסיס עד לכיפה הגדולה שלו ומשם מלקק את הכיפה עצמה ונותן לה נשיקות קטנות שמוציאות את ג'נקי משיווי משלו וגונח בקולניות. צ'ימי הכניס את כל האיבר השמן והגדול של ג'נקי לפיו, חלק מהאיבר הגיע לגרון שלו. פעם ראשונה שהוא אי פעם מנסה גרון עמוק, הוא קיווה בכל ליבו לא להקיא.
כשהגיע לחדר של הגבירה, ויני שם לב שהחדר של ג'נקי השתתק להבין שכנראה הוא גמר והם הלכו לישון. ויני הקיש על דלתה של הגבירה אבל לא הייתה תשובה אז הוא חזר לחדרו.
ארגמן ידעה שמישהו עמד בפתח דלתה היא קיוותה שזה היה מונסטי, היא רצתה לקוות שהוא בסדר, שהוא לא כועס עליה באיזה שהיא צורה. אבל זה לא היה הוא. היא הרגישה את זה, דמעות חומציות זלגו מפניה והחלו להמיס את המצעים של מיטתה.
