"מה אני הולך לומר לה?" שאל את עצמו מונסטי מריץ בראשו אלף ואחת תרחישים אפשריים שיכולים לקרות בינו לבין אמא שלו. "תניח למחשבות" אמר העורב בזמן שהם טסו. בקו האופק נראה מה שפעם היה הכפר שהוא גדל בו בתחילת חייו. ככל שעפו היה נראה שהכפר נחשף לעיניהם, שום דבר לא השתנה, הגופות היו בדיוק איפה שהבנים השאירו אותם או מה שנשאר מהם.עשן התיימר מאחת הארובות שנשארו על הגג של אחד מבתי הכפר. "זה הבית שלך.." אמר העורב. מונסטי נחת מול מה שהיה נראה כמו ביתו הישן, העורב היה על כתפו בוחן את הסביבה. מונסטי הושיט את ידו לכיוון ידית הדלת אבל היא כבר נפתחה לבד. "היכנסו" אמר קול צרוד מתוך הבית, שניהם נכנסו בזהירות לבית הישן, מונסטי התקופף מעט בשביל שראשו לא יפגע במשקוף העליון, אחרי הכל הבית נמוך למידותיו, בניגוד לטירה. כשנכנסו השנים לבית חלק מהקורות התומכות של הגג היו על הרצפה שבורות ושבבי העץ היו בכל מקום. המדפים שעל הקירות היו עמוסים בצינצנות מלאות בעשבי מרפא, שמנים, פרחים ושבבי עצים. נראה שהם עומדים לקרוס ולהפיל את התכולה שהייתה עליהם. עיניו של מונסטי טיילו לאורך הקירות העמוסים עד שקטעה אותו הזקנה שעמדה במרכז החדר הגדול אליו נכנסו, מה שהיה אמור להיות מרכז הבית, הסלון והמטבח יחד עם פינת אוכל קטנה. מה שכבר לא היה בבית יותר, הסלון הועף ולמטבח לא נשאר זכר במקומו היה חלל ריק ולא ממומש כשקדרה ענקית עומדת באמצע החלל. "חיכיתי לך," אמרה הזקנה. "חיכית לי?" תהה מונסטי כשהוא שם לב שהעורב על הרצפה לידו ולא על כתפו כמו שהיה קודם לכן. "כן ילדי.." אמרה עינייה היו רכות והיא התקרבה למונסטי באיטיות לנסות לא להרתיע את הילד. אבל חושיו סימנו לו אחרת הוא זז לאחור חש בסכנה הקרבה. "אני מבינה שאתה מפחד אבל אין לך מה לפחד מאמא שלך" אמרה ברוך. אבל חוק מספר אחד שלימדו אותו אחיו הדהד בחושיו של מונסטי: סמוך על החושים שלך. אל תאמין לאף מילה של האויב. חוק שג'נקי לימד אותו בשנה הראשונה לאימונים שלו איתם כשעוד היה בתהליכי הפיכה לשד. האחרים ידעו שאם ישאר בן אדם הוא לא ישרוד לא משנה כמה רוח לחימה תהיה בו. ג'נקי דאג שהחוק יהיה בדם שלו, הוא רק לא תיאר לעצמו כמה לחוק הזה תהיה משמעות בעיני מונסטי שעמד שם מול האישה שאמורה להיות אימו. "תתרחקי ממני. רק באתי לקבל את התשובות שלי וללכת." אמר נחרצות. "תשובות.. אני חיכיתי 17 שנה לרגע הזה.. תן כבוד לאמא שלך" היא אמרה כעוסה במקצת לא יכולה להאשים אותו לגמרי, הוא נלקח ממנה בגיל כל כך צעיר. היא ידעה שהסיכוי שיזכור מי היא קלוש לחלוטין. "חיכית?! איפה היית כל השנים?! למה לא חיפשת אחרי?!" כעס עליה מונסטי מנסה לשלוט ברגשות שלו כפי שלימדו אותו אחיו שלא יאבד את עצמו בלהט הקרב. "עננה אפורה נוצרה סביב העורב ולאט הציפור השחורה כינסה בתוכה את הנוצות וכנפיה השתנו לגפיים של בן אדם. מעורב הוא הפך לגבר גבוה קומה כמו מונסטי, עם זקן אפור וקמטים. לגופו הייתה חליפה מחויטת כמו שתמיד מונסטי ואחיו תמיד לובשים. " אני איימתי עליה שאם תתקרב אליך היא תפסיק לחיות" דיבר הגבר בקול עמוק ורם. מונסטי היה המום מהמתרחש סביבו. "מי... אתה??? למה.. איימת על אמא שלי?" שאל מונסטי מנסה בכוח לאסוף את עצמו. "אתה האבא של הילדה המטורללת ההיא. אתה זה שהתקשר לבריונים שיקחו אותה?!" צעקה אמא של מונסטי בכעס לעבר הגבר המבוגר. "אני אבא של ארגמן.. ילד.. שמי הוא המכשף מגנוס." הציג את עצמו מגנוס, האמא הצטמררה למשמע השם. משהו שלא חשבה לשמוע בכלל. "מ...מגנוס????" אמרה בפחד, "תפחדי מכשפה ארורה. אם לא אני, היית מקריבה את בנך יחידך לטובת המועצה העליונה" אמר מגנוס בכעס. עולמו של מונסטי התערער, "ל..ל..להקריב אותי?!" צעק מונסטי כשהוא משתמש בכוחו להרים את הזקנה שאמורה להיות אימו באוויר.
ארגמן ישבה על המיטה שנהרסת באיטיות בידי החומצה שיצאה מגופה. "אפרוח שלי.. תראי אותך" לחש מונסטי מביט בה בעיניים אוהבות. באיטיות החומצה נסוגה אחורה לתוך גופה של ארגמן. "מומי..." אמרה ארגמן בבכי וקמה ברשלנות לחבק אותו, היא כמעט נפלה מחוסר שיווי משקל ומחוסר מזון. הוא תפס אותה וייצב אותה כנגדו. "אני אוהב אותך אפרוח.." הוא אמר והשכיב אותה על המיטה המתוקנת, עם ידו הוא הפריד בין רגליה החלשות, "אני לא עושה כלום ואת.. ככה חלשה מולי ורטובה כל כך.", אמר מונסטי בצחקוק קל, הוא התקרב עם פיו לפתחה. ארגמן רעדה, מוחה הסתחרר והחששות עלו על כל דמיון. "ממה את מפחדת אפרוח?" שאל אותה מונסטי. "מ..מכלום..." אמר וחרדה נשמעה בקולה. "אולי זה יעזור." ,אמר מונסטי , לשונו והחל לעבור על הפתח שלה, גניחה שקטה נפלטה מפיה של ארגמן. לאורך הפתח, למעלה ולמטה, עבר מונסטי עם לשונו מספר פעמים וכשהגיע לדגדגן שלה הוא מצץ אותו, בין מציצה למציצה הוא נשך אותו קלות. ארגמן התקפלה במיטה, גופה התעוות לנוכך העונג שפשט את גופה. "עוד... עוד..." היא זעקה, מקרבת את ראשו יותר לכיוון הווג'ינה שלה. מונסטי החל לשפשף את לשונו בדגדגן שלה, לנשקו נשיקות קטנות כל כמה שפשופים הוא החדיר את לשונו לאיברה. ארגמן נהייתה קולנית יותר ויותר. מרגישה את האורגזמה מגיעה לשטוף אותה מהפחדים שלה. אבל נקישה בדלת העלימה הכל, היא שוב ישבה באמצע המיטה מוקפת בצחנה של גופרית "לעזאזל.." היא סיננה בין שיניה. "אוכל.." קרא ג'יני מבעד לדלת. ארגמן לא ענתה לו.
"הדם שלה לא שווה את זה.. תזכור את החוקים שאחיך לימדו אותך" אמר מגנוס כשהוא מניח יד על כתפו של מונסטי שהיה נראה שמאבד את עשתונותיו באיטיות. החוק החמישי עלה מולו חוק שדווקא ויני לימד אותו: לכל יצור חי מגיע לחיות.. עד לרגע שבו הוא כבר לא ראוי לחיים. מונסטי ידע שהוא לא מפלצת למרות הכינוי שדבק בו עם השנים. הוא הוריד את האישה שאמורה להיות אימו על הקרקע הסתובב והלך לכיוון היציאה. מגנוס הקיש באצבעותיו וליבה של האישה הפסיק לפעום והיא נפלה על הרצפה ומתה. מונסטי רצה להסתובב אבל מגנוס מנע ממנו זאת. "היא לא הייתה באמת אמא שלך.." הוא אמר לו כשהוא הופך חזרה לעורב ועף לכיוון הטירה הגדולה. ברגע שמונסטי יצא מבעד לדלת של הבית הוא עלה בלהבות. מונסטי לא הסתכל אחורה. יש לו בחורה שהוא צריך לחזור אליה.
