מונסטי דפק על דלתה של ארגמן שזזה טיפה. "אפרוח?.." שאל בדאגה, הרצפה הייתה כמעט אכולה לגמרי מכמות החומצה שנשפכה. "היא לא שם." אמר ויני שבדיוק יצא מהחדר שלו. "אתה יודע איפה היא?" שאל מונסטי בתקווה שהיא עדיין בטירה איפה שהוא. "היא הלכה למקום הסודי שלה. היא ביקשה שנעזוב אותה לנפשה, אני מציע לך אח קטן, שתזדרז" אמר עם חיוך על הפנים והלך לכיוון המטבח. מונסטי סגר את דלת חדרה ופרס כנפיים. הוא עף דרך חדר הכלובים כיוון שהיה בכיוון למקום המסתור שלה, בדרך הוא ירד לאחד הכפרים הקטנים וקנה לה שושן אדום וכמה מאפים. מכשפות לא תמיד אוכלות. הן ניזונות מהאנרגיה של העולם זה מה שנותן להן כוח, לחלקן יש גם מקורות כוח אישיים, חלקן פשוט נולדו חזקות. אם מביאים להן אוכל, צריך לדאוג שהוא יהיה טעים כי את האנרגיה הגופנית רובן משקיעות בסקס.
ארגמן ישבה על צוק המשקיף על מעיין חם. היא שיחקה עם הפרפרים שעפו לידה, יש לה חולשה לפרפרים, היא תמיד הסתכלה עליהם כעל נשמות אבודות שלא מצאו את מקומן בעולם ונתנו להן הזדמנות לחשוב על זה לכמה ימים ולהמשיך במסען הלאה. פעם היה מפל איפה שארגמן ישבה אבל המקומיים עצרו את זרימת המים והטו הנהר שזרם לכיוון השדות שלהם. כשנחת, מונסטי הסתכל עליה מרחוק, מוקפת בפרפרים ובצמחיה ירוקה. 'אני בטוח אצייר את זה כשאגיע לטירה' חשב לעצמו והתגנב מאחוריה. "בו" הוא אמר בנסיון להפחיד אותה, נסיון שלא הועיל היא הייתה שקועה במשחק עם הפרפרים שלא שמה לב למונסטי שעמד מאחוריה. "אתה מתכוון לעמוד שם כל היום?" שאלה ארגמן וחיוך היה על שפתיה נותנת לו להתהות איך ידעה שהוא מאחוריה. תהיות שלא נמשכו הרבה זמן. "מצטער אפרוח..", אמר מונסטי ונישק את קודקודה . שפתיו הפריחו בארגמן פרפרים בבטן. עבר זמן מאז שהם בילו ככה ביחד בלי סקס.
מונסטי כרע ברך והושיט לה את השושן ואת המאפים. ארגמן הייתה בשוק, היא מעולם לא קיבלה ממנו מאפים ופרחים, זה תמיד היה שקיעות וציורים. דמעות הצטברו בעיניה הכחולות והיא קפצה עליו בחיבוק, מונסטי המופתע נפל על גבו כשארגמן עדיין מחבקת אותו. "תזהרי אפרוח.", אמר משועשע מהסיטואציה, ארגמן הסתכלה עליו מחויכת ומאושרת. היא עזרה לו לקום מהדשא ושניהם התיישבו על הצוק, הם שילבו ידיים והסתכלו על הנוף המרהיב. כמות הפרחים שהיו בגדה השניה, העננים שקישטו את השמיים. "הייתי צריך להביא את הקנבס" אמר מונסטי בצחוק. ארגמן לקחה את זה ברצינות כי היא ידעה כמה מונסטי אוהב לצייר, כמה זה מרגיע אותו וכישפה את אחד העצים שיהפוך לקן ציור ואת פרחי הפשתן שהיו בסביבה כישפה לקנבס שיוכל לצייר. כל מה שהיה צריך זה צבעים. "לא היית צריכה" חייך מונסטי עבר הרבה זמן מאז שצייר משהו. ארגמן לא דיברה היא צפתה בנוף שנשקף מולה. מונסטי שלף עיפרון פחם מכיסו והחל לצייר, את שערה השחור, את גבה שמציץ מבעד לשמלתה הלבנה. "דווקא היום מכל הימים בחרת שמלה עם כתפיות.." אמר לעצמו מונסטי מנסה לשלוט בעצמו. ארגמן נתנה לעצמה להרגע לשם שינוי לעצום עיניים, נותנת את המנוחה הזאת לעצמה, הרוח הרימה והורידה את שמלתה, שיחקה עם שערה בדיוק כשסיים את ציורו הוא התיישב לידה וחיבק אותה. "נגמרו המשחקים רוח" אמר מונסטי והניח את ארגמן על ירכו כשהיא בפרופיל אליו, מביט בה עם מבט מעריץ. "אני מצטער.." הוא לחש בתקווה שהיא לא ערה או שומעת מה אמר. ארגמן הייתה ערה לחלוטין, מרגישה מוגנת בחיבוקו ונותנת לעצמה שלווה שהייתה זקוקה לה כל כך. "אני מצטער על הכל... על זה שאמא שלי ניסתה להרוג אותך בשביל לקחת אותי, אני מצטער שהעברתי אותך את הגיהנום הזה" אמר מונסטי בקול שבור. ארגמן חייכה ופקחה את עינייה, מביטה בגבר שבחרה לחיות איתו את שארית חייה. נזכרת בפעם הראשונה שלהם שהוא הדביק אותה לעץ כי הוא לא יכל לשלוט בעצמו יותר, הוא היה צריך להוציא את היצרים שלו החוצה והיא נתנה לו כי היא בטחה בו. "יש לי משהו על הפנים?" שאל מונסטי תוהה. 'היא לא אמרה כלום על מה שאמרתי לה..' חשב לעצמו. " אני סולחת.." אמרה ארגמן בשקט כשהיא מסובבת את עצמה כך שתהיה עם בפנים אליו, כורכת את רגליה סביב אגנו ומחבקת אותו, נותנת לעצמה להקשיב לפעימות הלב שלו. "אז אין לי כלום על הפנים" צחק מונסטי הורס את הרגע הרומנטי שהיה להם, "אידיוט.." צחקה ארגמן, צחוק מתוק שהשאיר את מונסטי המום, היא אף פעם לא צחקה לידו או ליד אך אחד בעצם.
צחוק שהתגלגל והתגלגל עד שכמעט גררה את שניהם אל מעבר לצוק עליו ישבו. "את עוד תפילי אותנו" אמר מונסטי בעודו מנשק את מצחה. הוא פרס כנפיים בשביל שיהיה בהיכון למקרה ויפלו. "מצטערת" אמרה ושאפה אוויר, להרגיע את עצמה מהתקף הצחוק שפקד אותה. "הו! השמש שוקעת" התלהבה ארגמן האוחזת בידו ומרחפת מעל הצוק. מונסטי הצטרף אליה לריחוף, לא שמים לב שמישהי מסתכלת עליהם בין העצים.
