נ.מ של ג'נקי
התסכלתי על שלושת אהובי: שני התאומים שלנו ואהובי, ישנים בנוחות על המיטה המרחפת שלי.
ישבתי ליד הקיר כשאני מסתכל עליהם והשענתי את גבי על הקיר. נזכר ביום בו הכל התחיל, איך הצטרפתי לגבירה.
זה היה יום גשום, ההורים שלי תמיד רצו שאהיה חבר מועצה, שאהיה מישהו אבל תמיד אכזבתי אותם. הרגתי כל מה שזז וכל מי שרק העז להסתכל לכיוון שלי. בתור ילד בן 10 הייתי לא מרוסן וחסר שליטה. הלכתי ביער ספוג מים. לגופי היו צמודים בגדי מלוכה שלא עניינו אותי כמעט. חולצת המשי מכופתרת, עליהם הייתה מוטבעת חותמת המשפחתית, שושנה יפנית, שאמא שלי השקיעה בה את מיטב כספה הייתה רטובה ומושחתת, מכנסיי העור לרגלי היו גם כן במצב מזעזע. הייתי כולי חבול ופצוע. אבי לימד אותי להגן על עצמי על ידי כך שתמיד היה שם להכות אותי, לבחון את האינסטינקטים שלי.
המשכתי ללכת ביער עד שמעדתי משורש חשוף, קיללתי את החיים באותו רגע. גופי החלש נפל על הקרקע הרטובה והבוצית. הבטן החלה לקרקר בדיוק ברגע הכי לא נכון, עברו ימים מאז שאכלתי כמו שצריך. לא הייתי מסוגל לקום, פשוט המשכתי לשכב שם על הבוץ. נתתי לעיני להיעצם, להכין את עצמי למוות הקרב. "הכל בסדר?" שאלה דמות מעלי, לא יכולתי לענות לה, בליבי התפללתי שלא יזהו אותי או את הסמל המשפחתי שניה טבוע על הכפתורים. שמעתי אותה קוראת לשני אנשים ואחד מהם הרים אותי. הרגשתי חום גוף וריח של וניל שהזכיר לי את אמא שלי.
אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שישנתי ככה אבל קמתי למיטה חמימה ונעימה וריח של מרק שהיה מונח על מה שנראה כמו שידה. לקחו לי כמה רגעים להתעשת על עצמי ולקום אבל היה שם נער צעיר ממני בשנה בערך, עם עיניים חומות בצבע שוקולד וחיוך מלבני חמוד. שיערו הגלי כיסה את מצחו. הוא עזר לי להתיישב בצורה נורמאלית ודאג שאוכל. כשסיימתי לאכול פתח את הדלת הבחור עם ריח הוניל שנשא אותי על גבו. "התעוררת, אני אכניס את הגבירה" אמר הבחור מביט בי מבעד לדלת וסגר אותה אחריו. "זה ג'יני, הוא אחי הגדול. האמת, שאנחנו לא אחים בקשר דם, הוא פשוט גדול ממני ב3 שנים. הוא זה שבישל לך את המרק ", אמר הנער וחייך. "תודה לכם שעזרתם לי" אמרתי מבויש, הבטתי על השמיכה והרגשתי איך דמעות מצטברות על לחיי, זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו באמת דאג לי ככה. "אני שמחה לראות שהכל בסדר." אמרה הנערה, עינייה הכחולות הסתכלו עלי במבט של אמא שדואגת לילדיה, מבט שהיה זר לי מאוד, אימי מעולם לא הסתכלה עלי ככה. "מי..מי את? איפה אני?" שאלתי אותה מנגב את הדמעות, מנסה להרגיע את עצמי. "אני ארגמן, אתה יכול לקרוא לי הגבירה. אלה העוזרים שלי או האחים שלי, תחליט איך להסתכל על זה." אמרה בחיוך. עורה החיוור היה חבול ופצוע כמו שלי, תהיתי למה אבל לא השקעתי בזה הרבה מחשבה. "אתה בטירה שלי. אני והעוזרים שלי היינו בסיור אחר עוזרים נוספים ונתקלנו בך. אני חושבת שתהיה תוספת מעולה" הוסיפה ואמרה בחיוך. היא רכנה לכיוונים ונישקה את מצחי. סומק עלה על פני. יכולתי להישבע ששמעתי את הנער לידי מצחקק אבל לא התייחסתי לזה. הנערה יצאה מהחדר אחרי שנישקה את מצחי וסגרה את הדלת. הניחה לי ולנער להיות לבד בחדר. " זה יהיה החדר שלך. אני ויני אם תרצה, אני אהיה בחדר הסמוך. ג'יני יהיה בחדר בהמשך לשלי." אמר בחיוך והתכוון ללכת אבל עצרתי אותו מללכת. הושטתי את ידי ותפסתי בשלו. "תוכל לישון איתי הלילה?..." שאלתי בחשש, בידיעה שאנחנו זרים מוחלטים אבל היה לי קשה לישון לבדי. מגיל צעיר אמא שלי ישנה לצידי למרות הקור שהפגינה כלפי זה היה הרגע היחיד שהרגשתי חום ממנה. "בהחלט" אמר ויני ופיניתי לו מקום במיטה.
זה היה הלילה הראשון מני רבים שישנתי כמו שצריך.
