אזהרת טריגר: לפני שאני מתחילה את הפרק. אם יש לכם קושי עם הנושאים: פגיעה עצמית,ניסיון התאבדות, תוכן אלים, ניסיון לרצח, ניסיון לאונס,התעללות. בבקשה אל תקראו את הפרק. לא יקרה כלום אם תפסיקו בפרק 16. תודה.
ארגמן עמדה שם, מביטה מבכתב כלא מאמינה. "הוא...הוא איננו יותר" היא אמרה כשעיניה מתמלאות בדמעות, נזכרת בכל הפעמים בהן ליווה אותה במסעה בתור מכשפה צעירה. ארגמן התיישבה בפינת החדר כשהיא מכונסת בתוך עצמה מביטה בקיר הלבן. רגליה היו מקופלות וברכיה היו צמודות לחזה שלה. מונסטי עמד מולה מנסה להתקרב אבל היא לא נתנה לאף אחד להתקרב אליה. ארגמן ראתה את כל הטירה רועדת מול עיניה, סדקים הופיעו בחלל החדר, על הקירות שסביבו אותה, על התקרה, רהיטים ועל מונסטי שניסה להתקרב אליה, הכל התפורר להתפרק סביבה. אבני ענק נפלו מהתקרה וחוררו את החדר של ארגמן. היא התפללה בליבה שאף אבן תפגע במונסטי שהלך והתפורר בעצמו. ליבה החמץ למראה מונסטי המתפורר. הפינה בה ישבה ארגמן הייתה הדבר היחיד בריק שנשאר בו, החושך כיסה את הכל. הפינה שלה נשענה על עמוד תומך מהטירה או מה שנשאר ממנה.
דמות ריחפה מול הגבירה עם חיוך מרושע על פניה. "תתרחק..." אמרה הגבירה מבינה שאין לה לאן לברוח,אבל הדמות נעלמה, הגבירה שפשפה את עינייה לוודא שאינה חולמת "אבא..." מלמלה הגבירה בבכי וחזרה לחבק את עצמה. עורבים חגו בדיוק מעל הנקודה בה ריחפה הדמות מקודם,הם עמדו מולה ובחנו את גופה המדמם והפצוע. 'לא...בבקשה לא..' חשבה לעצמה הגבירה ופאניקה אחזה בגופה. היא העיפה מבט לעבר ידיה, רואה את ציפורניה חודרות את בשרה וכמות הדם נשפך ממנה ותהתה מתי זה קרה בכלל והאם העורבים ילכו עכשיו כמו הדמות אבל הם רק התקרבו יותר ויותר אל גופה שהתחיל לרעוד ולהרעיד את העמוד עליו הייתה. מאחוריהם עמדה לפתע דמות גבוהה בדמות גבר בחליפה מחויטת שחורה. פניו של מונסטי עלו מתוך החושך. בפעם הראשונה הגבירה הרגישה פחד בעורקיה. "אתה הפכת לאבק..." אמרה ארגמן מחדירה את ציפורניה עמוק יותר, הדם שזרם הפך לקריסטלים שחדרו את גופה שנכנס להלם. הדמות שלפה את הגבירה מהקריסטלים שרק גדלו והתעבו יותר ככל שזרם יותר דם. הדמות החזיקה בצווארה של הגבירה, דמעות המשיכו לזרום מעיניה, ראייתה נהפכה מטושטשת, "תגמור עם זה וזהו" אמרה לו עם עיניים נפוחות מבכי. הדמותה קירבה את פניה לאוזנה של הגבירה ולחשה לה, "אבל רק התחיל כל הכיף.." צוחק מרושע יצא מפיה של הדמות, צחוק שמילא את החלל הריק והאפל בו היו. אחיזתו התהדקה סביב צווארה של הגבירה, היא הרגישה את קנה הנשימה שלה נמעך ואת האוויר מראותיה יוצא לאט לאט. הגבירה הכריחה את ידיה להתרומם והעיפה את הדמות בעזרת כישוף, אחיזת הדמות בצווארו ניתקה מעוצמת הרוח שדחפה אותה מהגבירה, ברגע שהדמות הייתה במרחק הרצוי הגבירה עצרה את הכישוף ועיוותה את גופה של הדמות.
הגבירה מצאה את עצמה במקום הדמות כשגופה מעוות עומד להשבר לרסיסים. היא ראתה את הדמות מרחוק עם חיוך מרושע על פניה לוחשת לה "מה זה כל מה שיש לך?". פניו של מונסטי הופיעו שוב על פניה של הדמות שמשכה את הגבירה לכיוונה (לכיוון של הדמות) ושוב אחזה בגרונה של הגבירה, מהדקת את האחיזה יותר ויותר סביבה ומדביקה אותה לקיר. הדמות פיסקה את רגליה החלשות של הגבירה ושלפה את איברה הקשה. "לא... לא!!!" צרחה הגבירה מנסה להשתחרר מהאחיזה של הדמות. הדמות נשיקה עם שפתיה את צווארה והתכוננה להכניס את איברו לתוך הגבירה.
"אבא... בבקשה תציל אותי'" אמרה הגבירה.
-זיכרון-
"אבא!!!!" צעקה ארגמן צוחקת. שערה השחור התבדר ברוח בעודה רצה לכיוון אביה שנח מתחת לעץ תפוחים. ידיו הושטו לצדדים, מוכן לחיבוק. "אבא!!! אני באה!!!" צחקקה ארגמן, ממשיכה לרוץ לעבר אביה שהמתין בסבלנות. ארגמן הקטנה קפצה לתוך זרועותיו של אביה שחיבק אותה חזק ולחש לה באוזן, "תזכרי ילדה אני תמיד אוהב אותך.. ואני תמיד אהיה איתך". חיוך הופיע על פניו בזמן שחיבק אותה.
-סוף הזיכרון-
בדיוק כשהאיבר הקשה של הדמות עמד לחדור ודמעות הופיעו בעיניים של ארגמן שראתה את הסוף, החדר חזר לקדמותו והדמות נעלמה כלא הייתה. היא רק ראתה את מונסטי מחבק אותה, ידיה עטפו את גופו של השד. "הכל יהיה בסדר.." הוא לחש לה. עם שלושה מילים הוא הבטיח לה עולם ומלואו. עולם שידע שיגשים לה. את האפשרות לנשום.
תודה שקראתם את הסיפור עד כה. תודה שלקחתם חלק במסע המופלא הזה עם ארגמן ושבעת אחיה.
תודה שקראתם. יהיה אפילוג שמחולק לשנים, חלק ראשון על צ'ימי וג'נקי והשני על ארגמן ומונסטי.
נתראה בסיפור הבא! :)
