כתרים

"הושיטי את ידייך."
"לא עשיתי כלום," המילים יוצאות מפי עוד בטרם מעובדות במוחי. אני זוכה למבט מזלזל.
"לא אחזור על דבריי. הושיטי את ידייך!"
אני שונאת את הפחד בקולי, את השליטה המוחלטת שלו בחיי.
אבל ככה זה, לא? כי הוא המלך ואני בסך הכל שפחה שצריכה להודות למזלה הטוב על שבחר בה בכלל.
אני נאנחת ומושיטה את ידיי קדימה.