הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 1 - המשפחה שנשארה בחיים

שלום לכם!
אם התחלתם לקרוא, אין דרך חזרה. כלומר יש, אבל ככה הולך הביטוי. מוסיף פה את התיוג של מי שיצר לי את כל הכריכות של כל הפרקים, כי לא הצלחתי בתיאור. tjr000. אוקי, אתם רשאים להתחיל לקרוא :)

《☆》《☆》《☆》《☆》《☆》《☆》

רעם רועש הקפיץ את הארי ממיטתו וגרם לו לדפוק את ראשו במיטה שמעליו, שעליה ישן פרנק, אחיו הקטן. הארי הביט בשעון הקיר בניסיון לזהות את השעה מבלי להרכיב את המשקפיים, אך ללא הצלח. הוא חטף את משקפיו מהמדף והרכיב אותם. השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר. הארי נאנח ופרק משקפיו על השידה מחדש. הוא התכסה בשמיכה, וניסה להירדם מחדש, אך ההתרגשות הייתה חזקה ממנו. הוא ידע שעוד הבוקר הוא עתיד לעלות על רכבת האקספרס ולהגיע לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות!
היום הקודם הלך לו בצורה נוראית. אמו ואביו הזמינו את דודיו המוגלגים לסעודת חגיגה לרגל כניסתו להוגוורטס. כמעט ולא יצא להארי לפגוש אותם. דודו, אדם רחב-גוף בשם ורנון דרסלי, נראה זועף בצורה תמידית כאשר הביט בג'יימס ולילי פוטר. ופטוניה דרסלי, דודתו, נראתה כאילו מתביישת בהיותה אחותה של לילי. לדרסלים גם היה בן, בשם דאדלי, שהארי שנא יותר מכל אדם אחר, אפילו שהשניים נפגשו פעמים ספורות.
הארי תמיד חשב שדאדלי הוא שתלטן מציק שבוכה לאמו בכל פעם שהארי עושה משהו שלטעמו לא בסדר. הארי חשב איזה סיוט זה היה לו היה צריך לגור עם דאדלי תחת אותה קורת גג, מה שהוביל אותו לחשוב על סיטואציה דמיונית בה הארי צריך לגור עם הדרסלים, והמיטה שלו נמצאת בתוך ארון.
הארי הצטמרר ושינה תנוחה על מיטתו.
עד הבוקר לא הצליח הארי לעצום עין. זה עלה לו ביוקר, כשבבוקר הוא הסתובב ברחבי הבית בבהלה מהולה בעייפות, תוך שהוא סופג את צרחות אמו המחפשת בכל רחבי הבית את ספר הכשפים הבסיסי שלא נמצא יחד עם שאר ערימת הספרים. אביו התרוצץ אחריה בניסיון להרגיע אותה ותוך כדי להעיר את פרנק ואת אליס. אליס, שהתעוררה בינתיים, התחילה לצרוח לאמה משהו על עין שנפלה מהבובה שלה. פרנק צרח עליה בישנוניות שהיא מעירה אותו. בסופו של דבר הצליח הארי לצאת מהבית, ולעיניו נגלה הנוף המוכר של מכתש גודריק. כשהביט אל חלון המבנה שמולם הצליח לזהות את בתחולדה בגשוט, השכנה הנחמדה שמביאה להארי חטיף בוטנים טעים בכל פעם שהם מגיעים לביקור. לילי וג'יימס יצאו מהבית בסערה, מושכים אחריהם את פרנק ואליס, פרנק עדיין לבוש בפיג'מה ורדום למחצה, ואליס עדיין ממררת בבכי על הבובה שנספתה.
הם הגיעו לתחנת קינגס קרוס, וידאו שאף מוגל אינו מבחין, ונכנסו אל רציף תשע ושלושה רבעים. בפעם הראשונה בחייו ראה הארי את המקום מבעד לתמונות. כל כך הרבה ילדים עמדו שם בפליאה מהמקום, בדיוק כמוהו.
בערך בשלב הזה נשמה לילי פוטר לרווחה בפעם הראשונה לאותו הבוקר.
"אוי, הארי, אני בטוחה שיהיה לך כל-כך כיף! כשאני הייתי בהוגוורטס, בקושי ידעתי משהו על קוסמים. הכל היה חדש ומוזר לי."
"איך באמת הגעת להוגוורטס, אמא?"
"מישהו גילה שאני מכשפה."
"זה בטח היה אבא."
לילי צחקקה בחוסר סבלנות, כאילו השתוקקה להחליף נושא שיחה. למזלה בעלה גאל אותה.
"הארי, אני בטוח שתתמיין לגריפינדור. בדיוק כמו שני ההורים שלך."
"אל תגיד את זה, ג'יימס! גם שאר הבתים הם בסדר גמור. זה שאתה בן של שני יוצאי גריפינדור גאים לא מבטיח את מיקומך בגריפינדור. אתה יודע איפה אתה רוצה להיות, הארי?"
"אין לי מושג. אולי ברייבנקלו? נשמע לי טוב להיות חכם." (הערת המחבר: כדאי לו להיות ברייבנקלו. זה המקום השפוי היחיד בהוגוורטס.)
חיוכו של אביו הפך קטן יותר. "ציפיתי שתרצה להיות בגריפינדור, כמו שני ההורים שלך!"
"אני באמת לא יודע, אבא."
"זה בסדר, ג'יימס." חיפתה לילי על הארי. "ניתן למצנפת להחליט בשבילך. היא זו שיודעת, אחרי הכל."
"את צודקת, לילי." אמר ג'יימס.
לילי התכופפה ונשקה ללחיו של הארי. "בהצלחה, בן שלי."
"תודה, אמא." חייך הארי. הוא התרחק ממשפחתו ועלה על רכבת האקספרס. לילי נופפה לו לשלום במרץ.
הארי חייך והשיב לה נפנוף, רגע לפני שהתחילה הרכבת לנסוע ומשפחתו הפכה נקודות זעירות שהלכו ונעלמו.
הארי התיישב בתא ריק. הוא קנה חמישה צפרדעי שוקולד ממכשפת הממתקים, והחל לזלול אותם. לפתע דלת תאו נפתחה, ואל התא נכנס ילד בן גילו, שנה ראשונה, שנושא צלקת בצורת ברק על מצחו. הארי הופתע מכניסתו הפתאומית ונעמד. הילד בעל צלקת הברק סגר את דלת התא במהירות, התיישב בתא ונאנח.
"אתה- אתה נוויל לונגבוטום." אמר הארי כמוכה הלם.
"אוי, אל תתחיל את זה גם אתה." אמר נוויל בגלגול עיניים. "כל המעריצים שמחוץ לתא הם הסיבה שנכנסתי לכאן. אל תתן לי סיבה לצאת גם מכאן."
"אה-אני-כן! בטח!" אמר הארי והתעשת. "אז... אתה האחד שהביס את אתה-יודע-מי?"
נוויל הנהן באדישות.
"א-אתה, יודע, ההורים שלי וההורים שלך היו חברים מאוד קרובים..."
"כן, ילד. בטח."
"לא, אני רציני! ההורים שלי הם לילי וג'יימס פוטר."
"תשמע, ילד, הייתי בשמחה ממשיך את השיחה הזאת, אבל היא הולכת למקומות קצת עלובים, אז בוא נפסיק את זה כאן, בסדר? אתה לעיסוקים שלך, ואני לעיסוקים שלי. עשינו עסק?"
"אה-כן. סליחה." הארי פתח עטיפה של צפרדע שוקולד נוספת ואכל אותה מבלי ללעוס, מנסה שלא לבהות בנוויל, שקרא בנביא היומי.
בשלב כלשהו סערת התלמידים שרצו לראות את נוויל מחוץ לתא נרגעה ושככה. נוויל נאנח לרווחה. הוא קם, לקח את מזוודתו, ומבלי לבזבז אף מבט מיותר אל עבר הארי יצא מהתא.
הנסיעה נמשכה, והארי ישב לבדו בתא. לפתע דלת התא נפתחה, וילד שנראה בגיל שנה ראשונה, כמו הארי, התיישב באכזבה לידו.
"היי..." אמר הארי.
"אה, היי." השיב הילד בחוסר התלהבות מופגנת. "לונגבוטום בטח ביקר גם כאן, אתה נראה מדוכדך."
"כן, האמת שהוא היה פה. הוא היה די שחצן."
הילד חשק שיניים. "הדביל הזה נכנס לתא שלי, לקח את כל החברים שלי והשאיר אותי לבד. אני שונא אותו."
"אני הארי פוטר." הציג הארי את עצמו.
"דראקו מאלפוי." אמר הילד.
"מאלפוי? אני חושב שאני מכיר את השם הזה."
"אבא שלי עבד בשביל האדון האפל." אמר מאלפוי בגלגול עיניים.
הארי נרתע. עכשיו הוא נזכר. כשחיטט במגירה של אביו מצא את רשימת אוכלי המוות של הלורד וולדמורט. ביניהם היה לוציוס מאלפוי, תחת הכותרת- "שוחררו".
"אז איפה אתה רוצה להתמיין?" מיהר הארי להחליף נושא.
"בטח שסלית'רין. לשם כל המשפחה שלי הלכה. שם מבינים מה הוא טוהר דם אמיתי. אני מניח שגם אתה רוצה להתמיין לסלית'רין?"
"א-אני עדיין לא יודע." השיב הארי.
לפתע נפתחה שוב דלת התא, ואליו נכנס ילד עם נמשים ושיער ג'ינג'י.
"נוויל לונגבוטום?" אמר הארי.
"נוויל לונגבוטום." אישר הילד.
"כאן זה מועדון הנפגעים." גלגל מאלפוי עיניים.
"אני הארי פוטר, וזה דראקו מאלפוי."
"מאלפוי?" נבהל הג'ינג'י.
"בוא נדלג על הקטע שאתה נבהל ונעבור לקטע שאתה אומר את השם שלך?"
"רון וויזלי." אמר רון מבלי להסיר מבט ממאלפוי.
מאלפוי לפתע חייך חיוך רחב. "וויזלי, אה? זה מסביר הרבה. הבגדים המגוחכים, הנמשים, העולב שאתה קורן..."
"משום מה לא מפתיע אותי שאתה מאלפוי." צמצם וויזלי את עיניו. "הערמומיות במבט שלך, השיער הלבן, הטמטום שאתה קורן..."
מאלפוי קם לכיוון וויזלי. הארי הפריד בין השניים.
"זוז, פוטר, זה בין טהורי דם לבין בוגדי דם."
"אם אתה תעז לקרוא לי שוב בוגד דם-"
"בוגד דם! בוגד דם!" התגרה מאלפוי. רון הוציא שרביט ממזוודתו. מאלפוי הוציא אחד מכיסו.
"אני מתפלא שלמשפחה שלך היה תקציב לקנות אחד כזה! עכשיו בוא נראה אם אתה יודע להשתמש בו."
"היי, אתה, הארי, אין מצב שאתה תומך בדעות המוקצנות של משפחת מאלפוי!"
"פוטר לא יתמוך בבוגדי דם. אני קלטתי אותו מהרגע הראשון. הוא כמוני."
מבטו מלא הסלידה של רון פנה ממאלפוי אל הארי. "זה נכון?"
"א-אני לא יודע!" אמר הארי.
"אתה לא צריך להתבייש פוטר, שנינו יודעים שאתה סלית'רין משכמך ומעלה!"
"אם כך, אין לי טעם להישאר בתא שנמצאים בו שני סלית'רינים."
"לא, רון, זה לא נכון!"
"זה לא?" התערער חיוכו של מאלפוי.
"זה לא שזה נכון- אבל זה גם לא שזה לא, אבל-"
"אתה חייב לנקוט צד, פוטר. טהורי דם או בוגדי דם?"
"למה אני חייב להחליט? ולמה דווקא עכשיו?"
"כי זאת האישיות שתקבע באיזה בית אתה!" אמר רון בזעם.
"באיזה צד אתה, הארי פוטר?" שאלו שניהם יחד.
"מספיק!" קרא הארי. הוא הדף את שניהם לצדדים שונים והתיישב על ספסל התא, בדיוק כאשר הרכבת פסקה לנוע. מאלפוי גרר את מזוודתו אל מחוץ לתא תוך יריקה הגונה לרגליו של רון.
"הסלית'רינים הם פושעים." אמר רון. "לא יכול להיות שאתה חלק מהם." הוא יצא מהתא והתרחק מהארי אובד העצות.
השיט אל עבר הוגוורטס לא עבר על הארי בנעימים, בעיקר מפני שלא היה לו עם מי לחלוק את החוויה. אף אחד מהשניים, מאלפוי או וויזלי, לא היה מוכן לבלות את זמנו עם הארי כל עוד הוא חבר של השני. הארי ידע שהוריו היו רוצים שילך בעקבות רון, אך לפתע בערה בו גם האהדה כלפי מאלפוי.
הוא ראה את סירתו של נוויל לונגבוטום, עטופה בחנפנים שניסו לדבר אליו בו זמנית. הוא תיאר לעצמו מה היה לו הוא היה נושא את הצלקת. גם אותו היו אוהדים כך?
כשהגיעו תלמידי השנה הראשונה אל האולם הגדול כל שאר תלמידים מחאו כפיים. הארי נרתע מכמות הפרצופים הלא מוכרים. נוויל נופף בגב זקוף אל כל תלמידים שנשאו אליו מבט.
המצנפת החלה לשיר. הארי ניסה בכל מאודו להתרכז בשיר אך הצליח לחשוב רק על דילמת הבתים שאפפה אותו.
לפני ששם לב, החלה אחת הפרופסורים להקריא שמות של תלמידים.
"אבוט, חנה." קראה הפרופסור. תלמידה בעלת שיער בלונדיני ועיניים חומות וממוקדות התקדמה אל עבר המצנפת וחבשה אותה על ראשה.
"הפלפאף!" הרעים קול המצנפת. תלמידי הפלפאף הריעו בעוד חנה הצטרפה אל שולחנם.
"טרפין, ליסה." קראה הפרופסור.
"רייבנקלו!" אמרה המצנפת. וכך התקדמה רשימת התלמידים.
"לונגבוטום, נוויל." אמרה לפתע הפרופסור. נשימתם של עשרות תלמידים נעתקה.
נוויל התקדם בחיוך זחוח אל המצנפת בעוד כולם בוהים בו בציפייה.
הוא חבש את המצנפת, והאולם שתק.
למצנפת לקחו כמה שניות לפני שהריעה בקול רם- "סלית'רין!". תלמידי סלית'רין נראו מאושרים מתמיד לקבל תלמיד חדש לשולחנם. כל תלמידי סלית'רין פנו אליו בסערה וביקשו ממנו לשבת לידם.
"וויזלי, רון." המשיכה הפרופסור להקריא. רון, ברגליים רועדות, התייצב בעמדה וחבש את המצנפת. כמעט מיד היא צעקה- "גריפינדור!". אותו הנוהל. תלמידי גריפינדור הריעו, קיבלו את רון בברכה, ורשימת השמות המשיכה.
"מאלפוי, דראקו." אמרה הפרופסור וחטפה מבט אל מאלפוי המתקדם אל המצנפת וחובש אותה על ראשו.
"סלית'רין!" הרעימה המצנפת. מאלפוי נאנח לרווחה והצטרף לחבריו לשולחן.
הפרופסור המשיכה להקריא שמות. ברוקלהרסט, מנדי מוינה לרייבנקלו. פיניגן, שיימוס מוין לגריפינדור...
"פוטר, הארי."
הארי התקדם באיטיות מייסרת אל המצנפת. הוא יכול היה להרגיש את עשרות העיניים הנעוצות בו. הוא חבש את המצנפת בזהירות.
הוא לא ידע למה עליו לצפות. אביו היה רוצה שימוין לגריפינדור, אבל... באיזשהו מקום הרגיש הארי קרבה מסוימת לסלית'רין. הוא התכונן לקולה הרועם של המצנפת, שאיחר לבוא.
עשר שניות....
עשרים שניות...
הארי לא פקח עין במשך לפחות דקה וחצי. אך קולה של המצנפת לא נשמע. הוא העז לפקוח עין אחת, והמחזה שנגלה לעיניו היה מפחיד. כל תלמידי הוגוורטס, ללא יוצא מן הכלל, הביטו בו בתהייה מוחלטת. מנהל בית הספר, פרופסור דמבלדור, הביט בהארי במבט טרוד.
למה המצנפת לא אומרת שום דבר?