הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 21 - החליל של פנלופה

אחרי הרבה זמן... חזרתי.

כןכן, גם אני לא חשבתי שאני אחזור. אבל הנה אני כאן. עם פרק חדש.

מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים, כדי לרענן את זכרונכם. או שאתם קוראי העתיד, ואז - תתעלמו מהפסקה הזאת.

תהנו!

הארי עבר הרבה דברים מזוויעים בשנה האחרונה, אבל אם מישהו היה אומר לו שהרגע בו נפרד מהאגריד היה הנורא שבהם, הוא כנראה לא היה מכחיש. הם עמדו מול הבקתה של האגריד בשורה, השמש הייתה בדרך לעלות ופיזרה גוון כתום על השמיים. הארי, פדמה, ארני, פרוואטי והרמיוני הביטו על המתרחש מולם בהלם גמור, כאשר דמבלדור נתן מילות פרידה לעובדו הנאמן ביותר. נאמרו דברים שהילדים לא יכלו לשמוע, אבל הם גם לא ניסו. האגריד בכה ובכה, ולאף אחד לא היה האומץ לזוז. דמבלדור הניח יד על כתפו ולחש לו דבר מה, שגרם להאגריד לנגב את דמעותיו ולזקוף את גבו. האגריד ודמבלדור התקדמו אל הילדים ההמומים."בעוד מספר דקות יבואו לקחת את האגריד." אמר דמבלדור וארשת עצובה על פניו. "תצטרכו להיפרד ממנו." הוא טפח על שכמו של האגריד והשאיר אותו עם הילדים.
"למה עשית את זה?" לחש לו הארי, וקולו כמעט לא נשמע.
לאור הזריחה פניו של האגריד היו מבוישות. "אני עשיתי כמה דברים ממש טיפשיים. ואני עומד עכשיו לשלם על זה את כל המחיר."
הארי החניק יפחה. "איך אוכל לתת לך ללכת למקום הנורא הזה? לאזקבן? אתה לא פושע!"
"אני כן!" אמר האגריד בטון תקיף. "אתם הילדים רק תעזבו את זה. אתם לא מגיע לכם להיות חלק מזה. זה רק אני עשיתי טעות והעמדתי אתכם בסכנה הזאתי."
פדמה חיבקה את האגריד. "חייבת להיות דרך. חייב להיות משהו שאנחנו יכולים לעשות. נבריח אותך. ניקח אותך למסתור, ותתחבא עד שנצליח להוכיח שאתה לא צריך להיות שם."
"גם אם תרצי," קטעה אותה הרמיוני, "אין לך איך למנוע מהם לקחת אותו. הם יהיו פה תוך כמה דקות." פדמה הביטה סביבה, מחפשת תמיכה במבטיהם של חבריה. "אז... נשתמש בפולימיצי, יש את הניסוי המוכן של תלמידי השנה הרביעית במשרד של סנייפ. אנחנו יכולים —"
"די כבר עם זה!" התפרץ האגריד. "אני לא רוצה לשמוע על תוכניות מעוותות כאלו. אני הולך לאזקבן בצדק, ואני לא עומד לברוח מהגזר דין הזה." פדמה הביטה בעיניו הגדולות והנחושות של האגריד כאילו מבצעת איתו מלחמה שקטה. כשהיא הוכרעה, פדמה רק חיבקה אותו שוב.
"איך בכלל השגת דרקון?" תהתה הרמיוני. "זה אמור להיות ממש נדיר. ועוד לגדל אותו בתוך בקתה רעועה — כמה זמן זה כבר ככה?"האגריד לקח נשימה עמוקה. "אני קיבלתי אותו בתוך ביצה לפני כמה שבועות ואני הייתי בטוח שאני אצליח לגדל אותו לבד. ההוא עם הברדס הוא לא האמין לי, אבל אמרתי לו על כמה שאני הצלחתי לגדל טוב את פלאפי -"
"הכלב בעל שלושת הראשים?" שאל ארני."כן," אמר האגריד. "ואז ההוא עם הברדס הוא נתן לי את הביצה של הדרקון."
"ההוא עם הברדס," חזרה אחריו הרמיוני. "זיהית מי הוא? הוא שאל עוד על פלאפי?"
האגריד נענע בראשו. "אני אין לי מושג מי הוא. אבל הוא כן שאל על פלאפי. הוא רצה לוודא שאני יודע לשמור עליו, ואני סיפרתי לו כל מיני דברים, כמו שאני מצליח להרדים אותו בעזרת זה שאני משמיע לו מוזיקה." הוא כיסה את פיו בידו. "לא הייתי צריך להגיד את זה." לחש ביובש. הרמיוני החליפה מבט חמור סבר עם פדמה, והארי תהה לעצמו על מה המהומה. אבל פדמה החליפה את נושא השיחה, והם המשיכו לדבר עם האגריד ולדבר עוד ועוד עד שהגיעו הנציגים שליוו את האגריד למקום בו יבלה את השנתיים הקרובות.
"האגריד," לחש לו הארי רגע לפני שנלקח משם. האגריד הפנה את מבטו לכיוון הילד והארי הרגיש את הדמעות נופלות מעיניו. "אני מצטער שזה קרה לך. הכל בגללי. אם לא הייתי כל כך — בעייתי, אף אחד לא היה מאשים אותך בכלום." האגריד נאנח, והניח יד ענקית על כתפו של הארי.
"הארי, אתה אין לך שום סיבה להאשים את עצמך בשטויות שאני עשיתי. אתה גיבור, ואתה לעולם אל תשכח את זה." הנציגים הובילו אותו הרחק מהחבורה, שצעקה לו מילות פרידה.
" 'ההוא עם הברדס'," לחשה הרמיוני. "זה היה אחד המתחזים. הוא הוציא מהאגריד את הדרך לעקוף את פלאפי, ועכשיו הוא כנראה יודע איך להגיע לאבן החכמים." נשימתו של הארי נעתקה. האגריד הולך לכלא בגללם. בגלל המתחזים האנוכיים האלו.
הם ישלמו, הארי הבטיח לעצמו. הוא יעצור אותם, גם אם יסכן את חייו בדרך.
***
אפשר להגיד שפדמה לקחה את זה הכי קשה. ביום למחרת היא לא תפקדה. לא הגיבה לפרופסורים שדיברו אליה, ולא סיכמה דבר במחברת שלה. כל מה שעשתה בידה הימנית הוא להחזיק בחוזקה את ספר הלימוד בלחשים. הספר היה סגור, אבל פדמה לא עזבה אותו. אצבעותיה היו כל כך מתוחות שלא יכלה להרפות ממה שהחזיקה בו.
גם בערב למחרת פדמה עדיין לא הצליחה להירדם. מחשבות על מקומו של האגריד באותו הרגע הטרידו אותה ולא נתנו לא מנוח. אחרי כמה דקות של התהפכויות והחלפת צדדים במיטה, היא הגיעה למסקנה שלילה לבן נוסף לפניה, ויצאה מחדר המועדון של רייבנקלו. היא הייתה בטוחה שאחותה ערה כרגע, ולכן התקדמה לכיוון חדר המועדון של גריפינדור, וניסתה לקרוא לאחותה דרך הפתח. האישה השמנה שבתמונה צעקה עליה בהתרסה, אבל החדר נפתח וממנו יצא שיימוס פיניגן. הוא שאל אותה בעייפות מה היא צריכה, וזו רק שאלה אם הוא יכול לקרוא לפרוואטי. הוא הסכים בעייפות וסגר את הדלת. פרוואטי, ערנית לגמרי, יצאה לקראתה כמה שניות מאוחר יותר.
"מה קרה?" שאלה את אחותה.
"כלום. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, פרוואטי, אבל אני צריכה שתסיחי את דעתי. אני מסוגלת לחשוב רק על האגריד המסכן ועל גורלו המר. אני לא מסוגלת לחשוב על משהו אחר כבר יומיים. ואת אלופת הסחות הדעת. בבקשה, תעזרי לי."
פרוואטי חייכה אליה. "פדמה, זה נשמע שאת מוכנה."
פדמה זקפה גבה. "מוכנה למה?"
"לשיחת בנות אמיתית! תכיני את עצמך, אנחנו יוצאות לסיבוב." באותו הרגע פדמה הבינה מה הפילה על עצמה, אך בכל זאת הלכה עם אחותה. הן דיברו ודיברו, פרוואטי החלה לדבר על כל המעגלים החברתיים והדרמות הקיימות בחדר המועדון של גריפינדור, ופדמה פשוט בלעה הכל. פרוואטי יכלה להציג גם את הנושאים הכי מעיקים וטיפשיים בהתלהבות ובדרמטיות. פדמה רק האזינה לאחותה והתנתקה מהעולם. היא חייכה אל אחותה ועודדה אותה להמשיך לדבר. אצבעות ידה הימנית הרפו מספר הלחשים. היא הכניסה אותו לכיס הפנימי של גלימתה, והתמקדה בכל מה שיש לאחותה להגיד.
"אז סיימנו לדבר עלי, אני מניחה," אמרה פרוואטי לאחר כמה זמן. "עכשיו... בואי נדבר עלייך. את עוד בשלב ההכחשה?" פדמה ידעה בדיוק על מה היא מדברת. והסמיקה.
צווחה קלילה נפלטה מפיה של פרוואטי לנוכח השתיקה. "ידעתי, ידעתי, ידעתי! אני לא טועה בדברים האלה. בטח לא אמרת לו מה את מרגישה, כי את בונקר של רגשות, למזלך יש לך את אחותך שתעזור לך."
"מספיק, פרוואטי. אני אפילו לא יודעת שהוא מחפש משהו כזה, או שהוא מרגיש ככה כלפיי. וזה בכל מקרה לא הגיל. אולי בערך בגיל חמש־עשרה —"
"פדמה, את לא לומדת כלום!" פרוואטי גלגלה את עיניה. "עד גיל חמש־עשרה ארני כבר לא יסתכל עליך. את צריכה לעשות את המהלך עכשיו!"
"אבל אין לי מה להגיד לו!" אמרה פדמה והסמיקה עוד יותר. אם היתה יודעת שלשם אחותה רצתה להגיע...
פרוואטי נאנחה. "הוא מסתיר את הרגשות שלו ממך, בדיוק כמוך! אתם שניכם כל כך טיפשים."
"אה, בטח," אמרה פדמה בטון הכי סרקסטי שהיא יכולה. "אז בטח ארני בוהה כל ערב בתמונה שלי ממוסגרת בלבבות שמוחבאת בתוך התיק שלו. זו חייבת להיות הסיבה שהוא לא רוצה שיגעו לו בתיק!"
"הוא לא רוצה שיגעו לו בתיק?" שאלה פרוואטי ורכנה קדימה, כמהה לריכולים. "למה?"
"אני לא יודעת פרוואטי! זה מה שהארי סיפר לי. ואני גם לא אדע, כי התיק הזה הוא הרכוש הפרטי שלו! ומותר לו לרצות שלא יגעו לו בתיק!"
"אבל מה אם את צודקת, ויש לו בתיק משהו שקשור אליך?" שאלה פרוואטי, נלהבת.
"אם כן, אז כמה חבל שרכוש פרטי הוא פרטי, ולכן לעולם לא נוכל לגלות. נכון, פרוואטי?" פדמה חיכתה לאישור של אחותה.
פרוואטי גלגלה את עיניה. "כן, כן, מה שתגידי."
פדמה ופרוואטי הביטו זו בזו."את עומדת לעשות את זה."
"ולא תוכלי לעצור אותי גם אם תנסי." ופרוואטי חמקה ממנה אל תוך חדר המועדון של גריפינדור.
***
הידיעה שהמתחזים יכולים פשוט ללכת ולקחת את אבן החכמים בכל רגע הקשתה על הארי להתרכז במטלות היום־יום.
הרמיוני המשיכה לשכנע אותו שאסור לו לעשות מהלכים פזיזים. היא סיפרה לקווירל מה הם חושבים, והוא המשיך להרגיע אותה ואמר לה שפלאפי הוא לא המכשול היחיד בדרך לאבן החכמים. אך הארי בכל זאת לא חש בטוב. בזמן שיעור תורת הצמחים הוא שיתף את רון בהכל, וגם את דראקו בשיעור לחשים. שניהם הגיבו בדרכים שונות לנוכח המצב הנפיץ. רון אמר להארי שהוא חייב לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, אך לעומת זאת דראקו, כמו הרמיוני, חשב שאסור להארי להיות פזיז. הוא אמר שלפי מה שאמר קווירל, נשמע שהמצב תחת שליטה.
ומפאת חוסר האונים, הארי פשוט המשיך לחשוב על כך עוד ועוד.
וכשהגיע באותו הערב לחדרו, והביט ברשימת החשודים שקווירל נתן לו, הוא קיפל את הדף באצבעותיו וזרק אותו לפח. קווירל לא יעזור לו פה.
הגיע הזמן לחזור לדרכי הפעולה של פעם. המועדון של פוטר חוזר.
***
דראקו ידע שהארי פוטר הוא מגנט של צרות, אבל בכל פעם מחדש הופתע מההתפתחויות והתגליות המעניינות שהביא איתו. באותו שיעור לחשים הוא לא הקשיב לפרוספור פליטיק לרגע, ורק הקשיב למעלליו של פוטר. הוא ניסה נואשות להתעלם מהמבט העוין שנוויל שלח לעבר השניים. אולי אם יתעלם מנוויל, נוויל יתעלם גם ממנו.
הלוואי שזה היה עובד ככה.
אבל כבר באותו הערב, בחדר המועדון של סלית'רין, פניו של דראקו התקבלו בדחיפה בריונות ומאיימת על ידי נוויל. "על מה דיברת עם פוטר? על המגודל המסכן ההוא שהלך לאזקבן?" דראקו לא הוציא מילה, ורק הביט בעיניו המאיימות של נוויל בקשיחות. "איך הדביל ההוא השיג דרקון?" המשיך נוויל לתחקר אותו. "ממה פוטר כל כך לחוץ?"
אצבעותיו של דראקו נקמצו לאגרוף, ובין רגע מצא את עצמו נותן אגרוף ישר בין עיניו של הילד שנשאר בחיים. נוויל החליק לאחור ונפל על ישבנו. לרגע אחד של אושר, דראקו יכול היה לראות את הפליאה והבלבול בפניו של נוויל, אבל לאחר שהשנייה הזאת חלפה, הוחלף מבטו במבט רצחני. דראקו נרתע לאחור וניסה לברוח אבל נתפס על ידי נוויל בצווארון ונזרק אחורה. הוא נפל על ראשו ונוויל בעט בו. "חתיכת אפס!" צרח עליו נוויל ובעט בו שוב. "מה פוטר מסתיר?" נעלו חנקה את גרונו. הוא חרחר ובקושי הצליח להוציא מפיו, "האגריד סיפר למתחזים שהכלב נרדם ממוזיקה."
נוויל חייך בניצחון. "רואה, מאלפוי? כשאתה רוצה אתה יכול." הוא בעט בו כפרידה ורץ למעונות, לקחת כמה דברים מתיקו.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" דראקו השתעל והרגיש שהוא הולך להקיא.
"לעצור את המתחזים הטיפשיים האלו ולהיות הגיבור של בית הספר. נתראה, אפס." הוא השאיר את דראקו שכוב, פצוע בחדר המועדון והלך למסדרון האסור בקומה השלישית.
בראשו של דראקו הדהד ציווי ברור — הוא חייב להודיע על כך לפוטר.
הוא הרים את עצמו, ודידה אל מחוץ לחדר. הוא הלך במרתפים באיטיות, נשען בקיר.
"דראקו? מה קרה?" שאל קול מאחוריו. הוא הסתובב וגילה את ארני מופיע מאחוריו ועוזר לו להתאזן רגע לפני שנפל.
"הכל בסדר... רק טיפה סחרחורת. אתה יודע איפה הארי? אני חייב לספר לו משהו."
הם התקדמו יחד וחלפו על פני הכניסה למטבחים. "הארי מדבר עם פדמה בינשופיה. בדיוק הייתי בדרך לשם. מה קרה?"
דראקו התכווץ באימה. "זה נוויל. הוא בדרך למסדרון האסור בקומה השלישית."
ארני החוויר. "מה — איך? ולמה?! פלאפי יאכל אותו!"
דראקו האדים. "אז זהו... הוא יודע שאפשר להרדים אותו."
"איך הוא יודע את זה?"
"אה..."
ארני הביט בפניו החבולות של דראקו ועשה את החישוב. השניות הדוממות רצו לגרום לדראקו לקבור את עצמו מבושה.
"אתה לא צריך להאשים את עצמך. נוויל ישלם על זה. בוא נלך לספר על זה להארי ופדמה." הם התקדמו, מהירים ככל שאפשר, לכיוון הינשופיה.
"הארי! פדמה!" צעקתו של ארני גרמה לכמה ינשופים לצווח ולשנות את מיקומם בינשופיה. דראקו צלע פנימה אחריו.
"ארני? מה קרה?" שאלה פדמה בפליאה. "ו... דראקו? מה אתה עושה פה? ומה קרה לך?"
הארי הביט בדראקו במבט שואל. בין רגע הוא הבין מה סוג התקרית.
"אני בסדר," לחש דראקו בצרידות. "באמת. באתי רק להגיד..."
"נוויל יודע הכל!" ארני השלים אותו. הוא חרק שיניים.
"יודע הכל?" תהה הארי. "על מה?"
"הוא הוציא ממני את הדרך לעבור את פלאפי. אני מצטער, הארי. לא היית צריך לספר לי כלום. אני פשוט -"
"אפשר מספיק עם הרחמים העצמיים?" פדמה התרוממה. "מה נוויל עושה עכשיו?"
"הוא בדרך לאבן החכמים." אמר דראקו. הארי השתעל בבהלה. ארני נתן אגרוף לקיר וגרם לעוד כמה ינשופים להתעופף.
"אז למה אנחנו מחכים?" אמר הארי והתרומם גם הוא. "נוויל הוא אידיוט - אני לא יודע מה הוא מתכנן, אבל זה בטוח טיפשי. אנחנו חייבים ללכת בעקבותיו - כמה שיותר מהר! אני הולך לחדר המועדון, להביא את גלימת ההיעלמות. אתם באים?"
"רגע, הארי -" פדמה ניסתה להיות קול ההיגיון שמרגיע את הארי מהלהט שנכנס בו, אבל דראקו כבר הסכים והשניים רצו משם, עד כמה שדראקו יכל לרוץ. פדמה הבינה שהיא נשארה לבדה עם ארני.
"ארני, אני -"
"למה את מחכה, פדמה? אין לנו זמן לבזבז!" הוא רץ אחרי חבריו.
פדמה נאנחה. הוא אפילו לא שם לב כמה היא מסמיקה. למזלה, היא הניחה.
היא התקדמה לכיוון היציאה. "בנים," רטנה והלכה להתכונן לקראת ההרפתקה הגדולה ביותר של המועדון של פוטר.
***
לקח לפדמה הרבה זמן להבין שהארי, דראקו וארני עומדים מולה, מסתתרים מתחת לגלימת ההיעלמות.
"קדימה, אנחנו יוצאים?" שאל הארי בקוצר רוח.
"אתה יכול לעצור רגע לחשוב?" אמרה פדמה בכעס. "אפילו אין לך כלי נגינה להרדים איתו את פלאפי!" הארי האדים, והודה שלא חשב על זה. "מזל שיש לכם אותי." אמרה פדמה והוציאה מכיס גלימתה הפנימי חליל צד. "פנלופה תשתגע עלי. זה החליל שהיא מתאמנת עליו כל ערב, ולקחתי אותו בלי שהיא שמה לב. אבל אני מניחה שהמטרה מקדשת את האמצעים. אני רק צריכה לזכור להחזיר לה אותו." היא הושיטה להארי את החליל ונכנסה לתוך הגלימה. הם התחילו ללכת, כשלפתע דראקו עצר אותם.
"רואים את הרגליים שלנו." אמר והפנה את כל המבטים כלפי מטה. הגלימה הייתה קטנה מכדי להכיל ארבעה אנשים. הם נעצרו ליד דלת חדר המועדון של רייבנקלו. הארי הציע שהם ילכו בנגלות. הארי, דראקו וארני ילכו לחדר האסור, ואז אחד מהם יחזור לקחת את פדמה.
"ואיפה פדמה תתחבא בזמן שאנחנו הולכים?" שאל ארני.
"אני אהיה בפנים." פדמה הצביעה על דלת חדר המועדון של רייבנקלו. "כשאחד מכם יגיע, תדפקו על הדלת ואדע לצאת." הרעיון התקבל והארי, ארני ודראקו יצאו לדרך. הנשר התלוי מעל דלת חדר המועדון הביט בפדמה במבט נוקב.
"ערב טוב, ילדה." לחש לעברה.
"פשוט שאל את החידה. אין לי הרבה זמן בשבילך."
"היי, אני לא אוהב את הטון הזה." התגרה הנשר. מי היה הטיפש שחשב לתת אישיות לכל אובייקט דומם שני בהוגוורטס?
"סליחה. תוכל כבר לשאול אותי את השאלה?"
"לאיזו שאלה לעולם לא תוכלי להשיב "כן", גם אם התשובה תהיה נכונה?" שאל הנשר בקול חלקלק.
כמה שניות של מחשבה הובילו אותה להגיד, "יש כמה - וכולן חותרות לאותו הכיוון. אתה ישן? אתה מת? התעלפת?" פדמה חייכה כשהדלת נפתחה בקול גרירה, וכשהיא נסגרה פדמה התיישבה בצידה השני, מצמידה אוזן לדלת ומחכה לשמוע דפיקה. ולא עבר הרבה זמן עד שהדפיקה לא חיכתה הקימה אותה ממקומה. היא כמעט נרדמה על הדלת, למזלה הדפיקה הצליחה לעורר אותה. היא פתחה את הדלת ולא ראתה כלום, אבל מיששה את האוויר ומהר מאוד הרגישה בגלימה ומשכה אותה מעל...
ארני.
אוי, לעזאזל.
"נראה שאין לך חשק למשחקים." ארני גיחך. "נו, טוב. בואי, הארי ודראקו מחכים לנו." פדמה התכסתה בגלימה וסגרה את דלת חדר המועדון של רייבנקלו.
"ארבעה ילדים יהירים חשבו שהם יכולים להציל את העולם," קרא לפתע קולו של הנשר. "מה הסבירות שהם ישרדו את הלילה?"
פדמה הסירה את הגלימה רק לרגע. "בוא נחכה כדי לראות מה התשובה." ודחפה את ארני להתרחק מהנשר.
בחצי הראשון של ההליכה שניהם היו בשקט. פדמה לא ידעה מה להגיד לארני, שהלך לפניה במהירות יחסית. אבל היא הרגישה...
"ארני, עצור רגע."
ארני נעצר, מה שגרם לפדמה לדרוך על רגלו בטעות והוא כמעט הפיל מעליו את הגלימה. הוא הסתובב לכיוונה.
"כן?" שאל אותה.
פדמה לקחה נשימה עמוקה. "פרוואטי אולי צודקת..." מלמלה. "אם לא אגיד את זה עכשיו, אני לא יודעת אם אי פעם תהיה לי עוד הזדמנות."
"להגיד מה?" עיניו המזוגגות של ארני הביטו בעיניה. לפתע פדמה נוכחה לדעת כמה הם קרובים זה לזו בתוך הגלימה שאילצה אותם להצטופף.
"אני יודעת שזה מוזר וקצת מביך, ובעיקר קצת טיפשי כי אנחנו רק בני 12, אבל... יכול להיות שאולי אחותי גרמה לי להבין שאני קצת... אולי..." פשוט תגידי את זה, חשבה פדמה. אם פרוואטי הייתה שם היא הייתה צורחת מהתרגשות - ובכן, מזל שהיא לא.
"ארני, מה שאני מנסה להגיד הוא שאני קצת... מחבבת אותך." נהיה כל כך חם בתוך גלימת ההיעלמות. עיניו של ארני הביעו הפתעה והלם מוחלט. השתיקה הייתה מייסרת. פדמה התחננה בלבה שארני יגיד משהו.
"פדמה... אני -"
קול "מיאו" וגרגור כעוס קטעו אותו, ושנייה לאחר מכן משהו משך את גלימת ההיעלמות ופדמה וארני נחשפו לכל.
לידם, עמדה חתולה כחושה, בעלת עיניים צהובות שדמו לפנסים, ופרווה בצבע אבק. הקצה של גלימת ההיעלמות נאחז על ידי שיניה של החתולה. ארני ופדמה פחדו לנשום.
"זו גברת נוריס," צייץ ארני.
"תברח בשלוש." לחשה לו פדמה. "אחת... שתיים... שלוש!" היא חטפה את הגלימה מפיה של גברת נוריס וברחה אחרי ארני. החתולה ייללה ורצה להודיע לפילץ'. "תמשיך לרוץ!" צעקה פדמה. ארני ופדמה לא הפסיקו לרוץ, עד שהגיעו להארי ודראקו.
"מה קרה?" שאל הארי, כשראה את שניהם מתנשפים.
"גברת נוריס ראתה אותנו. בואו ניכנס מהר, בבקשה!" אמר ארני בנשימות קצרות. הוא לא הסתכל על פדמה. היא הניחה שזה מהמבוכה. כעת לא תשמע מה רצה להגיד לו. לא הפעם, לפחות.
"אתם מוכנים?" שאל דראקו ואחז בידית. אצבעותיו של הארי סגרו סביב חליל הצד של פנלופה. דראקו עמד להוריד את הידית כשלפתע קרא קול מאחוריהם - "הו, לא אתם לא!" ארבעתם הסתובבו ולפליאתם מצאו את סדריק דיגורי, מכוון על הארי שרביט. נשימתו של הארי נעתקה.
"סדריק? מה אתה עושה כאן?"
"זו לא פעם ראשונה שאתם יוצאים לעשות שטויות, ומסכנים את עצמכם ואת כל בית הספר. אבל זו כן הפעם האחרונה. ראיתי שאתה וארני מתכננים משהו כשחזרתם לחדר המועדון, וכשקלטתי אותך מכניס לתוך התיק את גלימת ההיעלמות כבר הבנתי שאתם מתכננים עוד משהו משוגע בסגנון פוטר."
אפשר היה לחשוב שעוד רגע חליל הצד יישבר מהלחץ שהופעל עליו מאצבעותיו של הארי, שנקמצו לאגרוף.
"אני צריך להזכיר לך שגם אתה היית שם כשיצאנו לשירותי המדריכים? כשתקפה אותנו כימרה?"
"ההבדל הוא שאני למדתי מאותו הערב, לא כמוכם. אתם פשוט ממשיכים לעשות כל העולה על רוחכם בלי לחשוב על אף אחד, ואף אחד לא עוצר אתכם! אתם לא מבינים? אתם מסכנים גם את עצמכם! איך אני אמור לשבת בצד בזמן שאתם מסכנים את החיים שלכם? אז כאן זה נגמר, הארי. אני עומד למנוע ממך לבצע את השטות הגדולה ביותר של השנה."
עיניו של הארי הצטמצמו. "לא תצליח גם אם תנסה. סדריק, אנחנו סיימנו לשחק משחקים. ואתה מבזבז לנו את הזמן. אז פשוט... לך מכאן."
סדריק נשך את שפתו. "אני מצטער, הארי. פטריפיקוס טוטאלוס!"
***
פרוואטי הייתה מומחית בהתגנבות אל מחוץ למיטתה לאחר שעת כיבוי האורות. לכן לא היה לה קשה להגיע לחביות המוצבות בפתח חדר המועדון של הפלפאף, מבלי שאף אחד ישים לב. לה בעצמה היה קשה להאמין כמה היא משקיעה מעצמה כדי לעזור בחיי האהבה של אחותה. ובכל זאת, היא לא יכלה לעצור את הסיפור הזה כאן. עם סיפור טוב צריך לזרום - ולראות לאן הוא לוקח אותך. ופרוואטי ראתה פוטנציאל לסיפור אהבה מקסים בין שני ניצבים במועדון של פוטר. המנגינה שאותה היתה צריכה להקיש על החביות היתה קלה לביצוע, היא ראתה את זה קורה כל כך הרבה פעמים. חדר המועדון של הפלפאף היה דומם. פרוואטי לא האמינה שזה כל כך פשוט. הפלפאף המגוחכים האלה, החדר שלהם באמת ריק בשעה הזאת? פרוואטי גיחכה והתקדמה לכיוון המעונות. היא זיהתה את תיקו של הארי, והניחה שלידו או קרוב אליו תמצא את תיקו של ארני. היה ממש חם במעונות. היא מחתה זיעה ממצחה והביטה במיטה הסמוכה לשל הארי. היא ראתה בליטה על הכרית שנראתה כמו ראשו של ארני, והתקרבה בזהירות. זה לא היה ארני, זה היה התיק שלו! ארני בכלל לא נמצא בחדר המועדון!אז אולי חלק מההפלפאפים באמת קצת שובבים...
היא הניחה ישר שגם הארי לא נמצא, וצדקה. איפה שהם לא יהיו, היא חופשיה לחטט בתיקו של ארני כמה שהיא רוצה. מרוצה, היא פתחה את התיק ותחבה את ידה פנימה. הדבר הראשון שהוציאה היה ספר לימוד, ממנו יצא דף תלוש והתנדנד באוויר עד שנחת ברכות על השטיח. פרוואטי זרקה את הספר על המיטה והמשיכה לחפש. למה כל כך חם במעונות? היא הוציאה את הבקבוק המתכתי מתיקו של ארני ולגמה ממנו מעט. היא המשיכה לחפש עוד דברים שיעידו על אהבתו לפדמה. היא הוציאה עוד ועוד ספרים, עד שנמאס לה והפכה את התיק לגמרי. ספרים נפלו על המיטה וקיפצו מעט על המזרון. פרוואטי ניערה ספרים, מחפשת רמזים בין העמודים.
היא הייתה כל כך עסוקה שלא שמה לב לצללית שהופיעה במעונות עד שהיה מאוחר מדי.
"אני התעוררתי מהרעש שנעשה פה, אז כדאי שיהיה לזה הסבר טוב." זכריה סמית', חצי ישן, בהה בפרוואטי.
פרוואטי נבהלה והפילה על השטיח את הספר שהחזיקה.
"אני - אני יוצאת עכשיו. תעשה כאילו לא ראית כלום. בבקשה!" היא החזירה הכל לתיקו של ארני בפזיזות וחלפה על פניו של זכריה. "פשוט - אני לא הייתי כאן, טוב?"
זכריה הביט בה בעייפות. "אסור לך לצאת מכאן, עברה שעת כיבוי האורות."
"זה... עליי. פשוט תחזור לישון. ותתעלם ממה שקרה פה." פרוואטי רצה אל דלת חדר המועדון ולפני שזכריה הספיק להגיד עוד משהו ברחה משם.
***
הארי התחיל לשאול את עצמו ברצינות מה היה עושה בלי פדמה, שירתה לחש נגדי על סדריק וביטלה את לחש השיתוק המלא שכוון אל הארי.
"תיזהר עם הלחשים שאתה מוציא מהשרביט שלך," ירתה לעברו פדמה. "אני מבינה אותך, סדריק. אבל זה הרבה יותר גדול מזה. תן לנו ללכת."
"בחיים לא," אמר סדריק. "לא אתן לכם לסכן ככה את עצמכם, את בית הספר, פשוט תשאירו את העבודה לפרופסורים! למה אתם תמיד חושבים שאתם תעשו את זה הכי טוב?"
"אתה מבזבז לנו את הזמן!" צעק ארני. "בכל רגע נוויל יכול -"
"יכול מה?! למות ממה שיש בפנים? אולי הוא כבר מת! יש לכם בכלל מושג מה יש בפנים ואיך מתמודדים עם זה? כי אף אחד לא יתן לכם את אבן החכמים על מגש של כסף יחד עם נוויל ועם כל המתחזים כלואים בשרשראות! אתם חיים בסרט, אתם מבינים את זה? תזעיקו את קווירל, תעשו כל דבר אחר - רק אל תיכנסו לשם בעצמכ-"
"שתק!" הלחש של דראקו מאלפוי פגע ישירות בסדריק ושיתק אותו. "עכשיו, אנחנו יכולים כבר להיכנס פנימה?"
כולם הנהנו ופנו אל הדלת. פדמה נתנה מבט אחרון אל סדריק. "אני מצטערת, סדריק. זה לא אישי. אנחנו חייבים לעשות את זה."
הארבעה הביטו זה בזה. הם עמדו בפני הדלת שמובילה לפלאפי, הכלב בעל שלושת הראשים.
"אתם מוכנים?" שאל הארי, בידו האחת מחזיק את חליל הצד ובידו השנייה מוריד את הידית.
הדלת לא נפתחה."תן לי," פדמה הזיזה אותו, אחזה בשרביטה ולחשה "אלוהומורה" באיטיות.
הדלת נפתחה באיטיות. פדמה פתחה אותה לרווחה, ובאומץ רב - נכנסה ראשונה. הארי נכנס אחריה אל תוך החדר החשוך, אחריו ארני ולבסוף דראקו. הארי לא הספיק לנשום ולפתע מתוך הצללים קפץ על פדמה הכלב העצום. הראש האמצעי נראה מתלהב במיוחד מהטרף. דראקו צעק עליו לנגן בחליל. נכון, הארי נזכר. הוא צריך לנגן. הוא נשף לתוך החליל ופלט כמה צלילים, כשנזכר.
הוא לא יודע לנגן בחליל.
שלושת הראשים סגרו על פדמה והקיפו אותה.
"כלב - כלבים טובים..." לחשה פדמה בבהלה. הארי ניסה להפיק מהחליל משהו שדומה למנגינה נעימה אבל רק קולות צורמים יצאו מתוך החליל. איך מתוך הדבר הזה בדיוק אמורים לעשות מנגינה?
"הארי, זוז מפה, תביא לי את זה!" ארני חטף מהארי את החליל. לפני שהארי הספיק להגיב, ארני החל לנגן על החליל מנגינה מרגיעה.
ראשו האמצעי של פלאפי היה הראשון להגיב. רגע לפני שהחליט לטעום את פדמה, עיניו הפכו מנומנמות והוא התנודד סביב עצמו. תוך כמה רגעים שני הראשים האחרים התעייפו גם הם ואז הכלב קרס על בטנו וששת העיניים של היצור נעצמו.
"מכשול אחד עברנו," לחש דראקו. אבל ארני לא הפסיק לנגן. הוא סימן להארי ופדמה לקפוץ מהפתח שהיה בקצה השני של החדר.
הארי, פדמה ודראקו התקדמו והציצו אל תוך הפתח. לא היה זכר לתחתית.
"זה נראה עמוק," אמרה פדמה.
"אני אלך ראשון." החליט הארי. הוא הוריד את עצמו דרך הפתח, עד שרק אצבעותיו החזיקו אותו. ואז הוא הביט שוב אל פדמה ודראקו ואמר, "אם משהו קורה לי, אל תבואו אחריי. לכו להזעיק עזרה. הבנתם?" הוא חיכה שפדמה ודראקו יהנהנו, ואז קפץ אל הלא נודע.
***
פרוואטי רצה במסדרונות, וקיוותה בכל ליבה שזכריה סמית' לא יגיד דבר. אולי הוא יחשוב שכל זה היה חלום. בכל זאת, הוא היה חצי רדום.
אף אחד לא ראה אותה בדרכה לחדר המועדון של גריפינדור, למזלה. כשהגיעה לתמונה של האישה השמנה, זו רטנה ואמרה, "עוד הפעם אורחים באמצע הלילה? אה, כן, והוא בטח גם מצפה שאפתח לו בלי סיסמא! אני סיימתי עם השטויות האלה, אני פשוט אתעלם ממך!"
"מה את רוצה? הסיסמא היא חוטם חזיר. ואמרת 'הוא'...?" האישה השמנה הביטה בפרוואטי בפליאה, ואז צמצמה את עיניה. "איך בדיוק אתה יודע על הסיסמא?"
פרוואטי התחילה להתעצבן. "אלה לא השעות שלך, אישה שמנה. פשוט תני לי לעבור!"
האישה השמנה, תוך רטינות, פתחה לה את הדלת לחדר המועדון. כשנכנסה, ראתה פרד וג'ורג' מכניסים אבקה שפרוואטי ממש לא רצתה לדעת מה היא לתוך הנעל של פרסי. שניהם הביטו בפרוואטי בהפתעה. "מה אתה עושה כאן?" שאל ג'ורג' וניסה נואשות להסתיר את פרד והנעל.
"גם אתם? מה יש לכם? פתאום אף אחד לא יודע מי זאת פרוואטי פאטיל?"
פרד וג'ורג' החליפו מבטים מבולבלים. "אני לא חושב שהבנתי," אמר פרד. פרוואטי נאנחה והתקדמה במעלה המדרגות למעונות של הבנות.
"לא הייתי ממליץ לך לעשות את זה -" אמר פרד, ובאותו הרגע המדרגות זזו ממקומן, והפכו למשטח חלק שגרם לפרוואטי ליפול חזרה אל פרד וג'ורג'. פרוואטי הייתה המומה מהנפילה. "ל-למה המנגנון של הבנים פעל הרגע?" שאלה ועיניה התרחבו.
פרד וג'ורג' החליפו עוד מבט מבולבל. "אתה חושב שהוא סהרורי?" לחש ג'ורג' לפרד.
"אני לא סהרורית!" צעקה פרוואטי "ומי זה 'הוא'?! זאת אני - פרוואטי!"
פרד הרים גבה. "אחי, אני לא מבין מה אתה מנסה לעשות, אבל אם זה איזה סוג של מתיחה, אז אנחנו המלכים בתחום ואתה לא יכול להתעסק איתנו."פרוואטי הביטה בשני האחים בהלם. היא עקפה אותם ורצה לשירותים.
וכשהביטה במראה, היא צרחה.