הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 11 - ריתוק

"אנחנו לא נצא מזה לעולם." פדמה התהלכה סביב עצמה, מהורהרת במחשבות. היא, סדריק, הארי וארני עמדו מחוץ למשרדה של פרופסור מקגונגל, ממתינים שיקראו להם לתת את הגרסה שלהם לאותו הלילה.
כל מה שידע פרופסור קטלבורן זה שבאמצע הלילה העירו אותו זוג תלמידי שנה ראשונה מבוהלים הטוענים כי ישנו כימרה מנומנם במרתפים.
כמובן, לא חסרו התלמידים מכל הבתים אשר שמעו נהמות וצרחות באמצע הלילה. פרד וויזלי מגריפינדור העיד ששמע רעשים מוזרים מכיוון המסדרון, וכשפתח את דלת חדר המועדון הוא גילה את כל קישוטי חג המולד זרוקים והרוסים, קירות שרוטים ובאופן כללי כאוס שלם.
הברזים של אמבטיית המדריכים לא נסגרו למשך שארית הלילה מאז שהארי פתח אותם, והמים עלו על גדותיהם וכיסו את כל הקומה החמישית. והכי נוראה הייתה העובדה שהפעם הארי אכן פרץ למשרדו של סנייפ ואכן גנב משם את השיקוי.
"מישהו מנסה להתנכל לנו." סיכם סדריק. "זה ברור."
"המתחזה ראה הזדמנות להיפטר מכולנו במכה." אמר הארי באישור. בהלה עדיין בעבעה בהארי, ידיו המשיכו לרעוד מבלי יכולת עצמית, אם פדמה לא הייתה חושבת על תוכנית במרתפים, לא היה לסיפור הזה סוף טוב.
"היכנסו בבקשה." קראה מקגונגל אל הארבעה. הם קמו, מעבירים זה לזה מבטים מבשרי רעות, ונכנסו אל המשרד.
אם עד עכשיו לא הובהר להארי שפרופסור מקגונגל היא ראש בית גריפינדור, הרי שזה הובהר כעת. גביעי קווידיץ' של נבחרת גריפינדור התנוססו מפינה אחת, בעוד בפינה השנייה גביעי הבתים.
"שבו, בבקשה." בהנפת שרביטה הופיעה ספה מעוטרת בצבע סגלגל. הארי זיהה את סנייפ, יושב מולם, במבט חמור.
פיה של פדמה התהדק. הארי הניח שהיא לא ציפתה מעולם להסתבך בהוגוורטס.
"קוויריניוס, גם אתה יכול להצטרף." היא פנתה אל פתח המשרד, ממנו הגיח הפרופסור המעורער. הוא התיישב בכיסא נפרד ליד הארי, פדמה וסדריק.
"אני רוצה לשמוע בדיוק מה קרה לאחר כיבוי האורות." פתחה מקגונגל בצורה ישירה.
כמה קולות דיברו בבת אחת; קווירל צעק "אני אסביר!", סנייפ צעק "אשמים!", הארי ופדמה צעקו יחד "זה המתחזה!", בעוד סדריק וארני ניסו להסביר בדיוק מה הסיבה שבגינה הם ניסו לפרוץ לאמבטיית המדריכים.
"שקט, שקט!" קראה מקגונגל בקול שגבר על כל הצעקות. "אני חושבת שמן הראוי שניתן לילדים להגן על עצמם מההאשמות."
"האשמות?" קרא ארני בזקיפת גבה. "במה אנחנו מואשמים?"
"השחתת רכוש," מנה סנייפ, "גניבה מהמשרד שלי, פריצה לאמבטיית המדריכים, ויציאה ממיטותיכם לאחר כיבוי האורות."
"זה מגוחך!" סדריק נעמד על רגליו. "איך זה שאנחנו, התלמידים, שנקלענו לתוצאה של הרשלנות שלכם, הם אלו שצריכים להיענש!"
"שב במקומך ואל תתפרץ לשיחה, חמש נקודות מהפלפאף."
מקגונגל כחכחה בנימוס. "לדעתי, ההאשמה שלך, סוורוס, אכן הייתה מעט פזיזה וחסרת כל בסיס. יש דבר גדול במה שאמר סדריק. אנו אלו שצריכים לשאול את עצמנו איך נתנו ליצור הזה להיכנס אל בין כותלי בית ספרנו. עשר נקודות להפלפאף."
סנייפ הביט במקגונגל במבט מאופק. "למה אתם מחכים, ספרו כבר מה קרה."
הארי, פדמה וארני אישרו לסדריק בהנהון לספר מה קרה.
רק כשהגיע סדריק לחלק בו הם התפצלו, הארי המשיך את הסיפור בקול צרוד.
כשסיים לדבר, שררה שתיקה, שאותה הפר לבסוף סנייפ.
"בואו נתחיל מההתחלה." הוא הביט בשלושה במבט מלא סלידה. "אז יצאתם מהמיטות שלכם באמצע הלילה, יש אישור?"
"כן, אבל-"
"חמש עשרה נקודות מהפלפאף וחמש נקודות מרייבנקלו. לאחר מכן הלכתם אל אמבטיית המדריכים ונכנסתם אליה בלא אישור, אני צודק?"
"כן, זה נכון, אבל-"
"שלושים נקודות מהפלפאף ועשר נקודות מרייבנקלו. לאחר מכן פתחתם את כל ברזי האמבטיה, אבל לא טרחתם לסגור אותם, האם זה נכון?"
"זה היה רק בגלל-"
"ארבעים נקודות מהפלפאף וחמש עשרה מרייבנקלו. לאחר מכן אתם הסתובבתם ברחבי הטירה וזרעתם הרס וחורבן בכל מקום שעברתם בו, אני טועה?"
"אלה לא היינו-"
"שלושים נקודות מהפלפאף ועשר מרייבנקלו! ולסיום, אתם שניכם," הוא צמצם עיניים אל פדמה והארי. "פרצתם אל משרדי ביודעין, גרמתם לנזק ניכר וניפצתם את שיקוי המוות החי. האם. זה. נכון?"
"כן, אבל עשינו את זה כי רק ככה-"
"שישים נקודות מהפלפאף ועשרים מרייבנקלו. ובנוסף, אף אחד מכם, ארבעתכם, אפילו לא יחלום על חופשת חג המולד. כולכם תישארו כאן, בהוגוורטס, ותרצו את עונשכם עד סוף החופשה."
סנייפ סיים את דבריו והתיישב על כיסאו.
"זה יוצא 175 נקודות מהפלפאף ו-60 מרייבנקלו" אמרה פדמה בחישוב מהיר, חיוורת.
קווירל היה הלום מכדי להגיב. הארי פתח את פיו, אבל ידע שכל מה שיאמר רק יחמיר את עונשו.
"אם יורשה לי להוסיף דבר או שניים?" הפרה מקגונגל את הדממה הקודרת. "אני רוצה רק לראות שהבנתי עד העומק את העניין."
היא העיפה בהארי מבט מלא משמעות. "הדבר הראשון שעשיתם היה לדאוג לטובת הוגוורטס, בכך שתמצאו את מירטל ובעקבות כך את המתחזה. חמש עשרה נקודות להפלפאף וחמש לרייבנקלו."
מבטו של ארני הורם בתמיהה.
"ואז, למרות שראיתם שהדלת פתוחה ושסביר שיש מישהו בתוך חדר האמבטיה, אזרתם אומץ ראוי לשבח ונכנסתם פנימה. זה יזכה אתכם בשלושים נקודות להפלפאף עשר נקודות לרייבנקלו."
"זה לא עובד ככה," התפרץ סנייפ. "את לא יכולה פשוט-"
"לאחר מכן," קטעה אותו מקגונגל, "נתקלתם ביצור מזרה אימים, ובחוש אינסטינקטיבי פתחתם את הברזים כדי שלא יוכל הכימרה ללכת דרך האמבטיה ולתפוס אתכם. תושייה כזו תזכה את בית הפלפאף ב-40 נקודות, ואת רייבנקלו ב-15."
צל של חיוך נראה על פניה, אך נמחק באותה המהירות שהופיע.
"אחר כך אתם הצלחתם להתחמק מהכימרה בעור שיניכם, והשתמשתם בסביבה כדי לעכב אותו. שלושים נקודות להפלפאף ועשר ולרייבנקלו."
"זה לא בסדר!" צעק סנייפ. הוא האדים מכעס ודפק בשולחן.
"ולבסוף," המשיכה מקגונגל באדישות. "הפגנתם מחשבה תחת לחץ בלתי רגילה, והצלחתם להרדים את הכימרה ולגבור עליו. שבעים נקודות להפלפאף ושלושים נקודות לרייבנקלו. עונש שהטיל פרופסור אחר אין ביכולתי לבטל, אך משרדי יהיה פתוח בפניכם לרווחה בכל רגע בעת חופשת חג המולד. תודה שהגעתם הנה, אתם מורשים לחזור ללימודים."
"לא, הם לא מורשים לעשות דבר! שבו במקומכם, אתם לא ריציתם את עונשיכם הראוי!"
"כל כך הרבה נקודות והשהייה למשך חופשת חג המולד הם אינם העונש הראוי?" אמרה מקגונגל בפליאה.
"זה בדיוק העונש שהם צריכים לקבל. 150 נקודות מהפלפאף ומרייבנקלו!"
כעת גם מקגונגל נעמדה. "ובכן העונש רֻוצָּה, לא כן? 150 נקודות להפלפאף ולרייבנקלו."
"ועוד עשר נקודות על שהסכימו לשמור על האמבטיה במקומי." קרא קווירל משום מקום. הארי כמעט שכח שהוא נכח.
"ובכן, סוורוס, כעת הם חופשיים?"
סנייפ פתח את פיו לענות אך סגר אותו, ואז פתח וסגר מחדש.
"אם כך, אתם משוחררים, ילדים." אמרה בנימה של ניצחון.
הארי ניסה לתפוס את מבטה של מקגונגל, וכשהצליח הוא הביט בה בהבעה מלאת תודה ויצא ממשרדה.
מיד כשיצאו החלו הארבעה לדבר בהתלהבות.
"זה היה כל כך נחמד מצידה!" אמרה פדמה, מחויכת. "בסופו של דבר יצאנו מהפגישה הזאת עם 20 נקודות לכל בית."
"ועונש נוראי, אל תשכחי." אמר ארני.
"אני פחות התעסקתי בלחשב את הנקודות," אמר סדריק בזחיחות. "הייתי יותר עסוק בלצפות בסנייפ יוצא מדעתו. זה היה פשוט ענק. חבל שלא תיעדנו את זה." הם המשיכו לדבר במצב רוח טוב עד שהתפצלו; סדריק הלך לשיעור אסטרונומיה, פדמה ללחשים וארני והארי לתורת הצמחים.
הארי הקשיב בחצי אוזן למדאם ספראוט בעוד היא מסבירה על צמח הלענה, אך דאגה חדשה החלה לנקר בו. מה יגיד להוריו, שמצפים לפגוש אותו עוד מחר? לבו נחמץ כשחשב על אליס העומדת בפתח הרציף תשע ושלושה רבעים, מחכה שהארי יצא מהרכבת.
התלמידים העוברים והשבים במסדרונות הטירה החלו להסתכל על הארי בצורה אחרת- חלקם בהערצה, חלקם בסלידה חזקה אף יותר מקודם. כך או כך הארי לא הרגיש בנוח מהעניין.
בזמן שיעור תולדות הקסם הארי לא יכול היה לעצור בעצמו יותר. הוא קרע דף ממחברתו והחל לכתוב.
"אמא ואבא, אני יודע שאתם ממש מצפים שאני אגיע" הארי בחן את הנכתב, סימן בקו את "אגיע", החליף ב-"אחזור" והמשיך.
"הביתה לחופשת חג המולד, אבל בעקבות משהו שקרה בבית הספר אני רותקתי לבית הספר בזמן חופשת חג המולד. אני ממש מתגעגע, תמסרו לאליס ולפרנק שאני אקנה להם מתנות כשאחזור, כמו אלו שקניתי להם כשיצאנו לחופשה בצרפת." הוא האריך לדבר על סדריק, ששב להיות חברו, אך החליט שלא לספר דבר אודות ההכימרה או אודות המתחזה. הוא לא רצה להלחיץ אותם. הוא קיפל את המכתב, וכאשר התפנה לו זמן הוא רץ אל הינשופייה, לקח ינשוף בצבע חום מנומר, ושלח אותו לדרכו יחד עם המכתב אל מכתש גודריק, לילי פוטר.
עוד כשהיה בדרכו לשיעור לחשים הוא ידע שהמפגש עם נוויל לא עומד להיות נעים.
אבל לא היה לו מושג עד כמה.
עוד כשנכנס לשיעור לחשים קבלת פניו הייתה צחוק רועם מצד כל תלמידי סלית'רין, מלבד בודדים כמו דראקו מאלפוי, שישב בקצה הכיתה בהתבודדות.
"כמה כיף יהיה לחזור הביתה," קרא נוויל בחיוך מרוח, "לחופשת מהנה... חבל שלא כולם יכולים ליהנות מהמותרות האלו. תסתכלו עליו, למשל," הוא הצביע על הארי. "ילד מסכן. כמה חבל שלא יוכל לחזור לביתו."
"תסתום." סינן הארי, אך לא הישיר מבט. מיליסנט בלסטרוד, תיאודור נוט ותלמידי סלית'רין אחרים גיחכו בהנאה.
כשהשיעור נגמר הארי מיהר לצאת, לפני שיספוג עלבונות נוספים, וחזר אל המרתפים.
כעת, כשהיה רגוע יותר, הארי יכול היה לראות את הנזק שגרר אותו הלילה. הדלת של המרתפים הייתה מרוסקת וחסמה את הכניסה לחדר השיקויים, קישוטי חג מולד אקראיים היו מפוזרים על הרצפה, הקירות היו שרוטים, והאגס בציור הקיר של קערת הפירות נסדק כך שמי שלא היה בתוך המטבחים, הוא לא יכול היה לצאת משם כעת.
חור לא קטן נפער איפה שאמורה הייתה להיות דלת משרדו של סנייפ, וחשף את החדר המאובק לעיני כל, ורסיסים של שיקוי מנופץ עדיין נותרו בזירת האירוע.
"גם אותך זה מזעזע?" קולה של פדמה נשמע מאחורי הארי. הוא הסתובב וחייך לעברה בעייפות.
"כל תלמידות גריפינדור האלו, פתאום נזכרו שאני קיימת, התחנפו אליי וצחקקו בטמטום מכל משפט שאמרתי. לבנדר בראון לא שחררה ממני לאף שנייה בשיעור לחשים ההוא. זה לא היה אותו הדבר לפני שבועיים, כשביקשתי ממנה עט נוצה והיא רק גיחכה. מה היה איתך?"
"נוויל. בצורה ממשית בהרבה מקודם."
"אוי." אמרה באי נוחות.
הארי מיהר לשנות את האווירה. "זה בסדר, אני בטוח שנעשה כאן כיף חיים ממחר. את תראי, זה יהיה מושלם."
פדמה נענעה בראשה. "לא הבנת למה לא סידרו פה את הכל?" היא אמרה וסימנה בידיה את האזור הכללי. "סנייפ רוצה שאנחנו נעשה את זה, על חשבון החופשה."
"הוא- לא הספיק לו להשאיר אותנו פה בזמן החופשה?"
"אני מניחה שהוא מנצל את העובדה שאתה חייב עונש גם למדאם פינס."
הארי כמעט שכח מזה.
כמו איך שזה נראה, במקום לבלות בביתו ולחגוג, הארי ייאלץ לעבור את החופשה בניקיונות.
***
בסופו של דבר הארי נאלץ להודות שהחופשה לא הייתה כישלון מוחלט. על הארי, פדמה, ארני וסדריק הוטל לסדר את כל הנזק שגרם הכימרה, כמובן, אך היתרון בעניין היה הזמן בו הם דיברו יחד
ונהנו.
המעונות היו כמעט ריקים מנפש חיה, כך שלהארי יצא להכיר את חדר המועדון של הפלפאף עד הסוף.
במסגרת העונש הם תלו מחדש את הקישוטים, צבעו את הקירות ומסגרו את ציור קערת הפירות מחדש. כל אחר הצהריים נשרף להם על המרתפים, והם אפילו עוד לא התחילו לעבוד על הקומה החמישית, המוצפת במים. בסופו של היום הם נכנעו והלכו לישון, אך למחרת בבוקר המתינו להם מתנות על קצה מיטותיהם. הארי ראה מספר מכובד של מתנות ונחפז לפתוח אותן.
"היי, מתנות!" קרא ארני בישנוניות וקם ממיטתו תוך התמתחויות.
הארי הרים את המתנה הראשונה. היא הייתה עטופה בנייר אדום חזק.
הארי הרים את הפתק שהודבק על המתנה, וקרא בקול. "להארי פוטר, שי מבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, פרופסור מינרווה מקגונגל".
"גם אתה קיבלת מתנה ממקגונגל?" הארי פנה להביט בערמה של ארני. הוא חיטט עד שמצא עטיפה זהה לשל הארי והנהן לאישור.
השניים פתחו יחד את המתנה להארי נגלה הספר "מדריכים שזכו להצלחה", ולצדו צנצנת מלאה בצפרדעי שוקולד. הארי מעט התאכזב כשקרא את גב הספר המשעמם למדי, אך זלל את הצפרדעים יחד עם ארני בלי הפסקה. הוא עבר למתנה הבאה, שהייתה גדולה ביחס לשאר, שעליה נכתב: להארי שלנו, מהמשפחה.
הארי פתח את המתנה במרץ. הוא לקח את הפתק הגדול יותר והחל לקרוא.
הארי, קראנו את המכתב ששלחת לנו, וכולנו מצטערים שלא יכולנו להיפגש. בינתיים, הנה כמה דברים מאתנו...
הוא החל לעיין בתוכן האריזה הגדולה. הוא הוציא בחיוך עוגיות שנאפו על ידי אמו, והניח את החבילה בעלת הריח הנפלא על מיטתו. הוא מישש באריזה והוציא דבר-מה עגול וקטן, וכשהביט הוא זיהה את סניץ' המזל של פרנק אחיו, שחתום על ידי איידן לינץ', המחפש של הנבחרת האירית. הארי חייך, הניח את הסניץ' ועבר להוציא את המתנה של אליס: זוג כפפות שהכינה בעצמה, בעזרתה של לילי. הארי ניגש למתנה האחרונה שהייתה בארגז שמסרה לו משפחתו. הוא לקח את החבילה, שהייתה קלה באופן מפתיע. הארי פתח אותה, וגילה בתוכה דבר-מה אפרפר-כסוף. הבד שכב על החבילה בערימה נוצצת.
"מה זה, לדעתך?" תהה הארי והוציא את הבד.
"זאת גלימה, ככה נראה." אמר ארני לאחר שהעיף מבט בבד הפרוש.
הארי התעטף בגלימה. "היא נוחה, קצת חמימה. זה מאבא שלי?" הוא פנה לחבילה לראות אם יש פתק נוסף המסביר מה פשר הגלימה. הוא בדיוק מצא פתק נוסף בתוך החבילה, אך אז ארני צרח.
"מה קרה לך?!" קרא באימה וניתר ממיטתו לאחור.
"מה? מה קרה? הגלימה נראית רע?" הארי הביט מתחתיו, לראות איך הוא נראה, אך דבר לא היה שם. הוא צרח בעצמו וניער מעליו את הגלימה. גופו חזר בין רגע.
"אני לא מאמין, זאת חייבת להיות גלימת היעלמות!" מבטו הנבהל של ארני הפך בין רגע למתרשם.
הארי שמע על גלימות היעלמות, אך מעולם לא יצא לו להיתקל באחת, אולי אצל מדאם מלקין בסמטת דיאגון הוא ראה אחת מוצגת כראווה, אך לא יותר מזה.
הארי פנה לקרוא את המכתב שהותיר לו אביו:
אני משאיר לך משהו שאבא שלי, סבא פלימנוט, העביר לי כשהייתי בגילך, ואני חושב שמן הראוי שהיא תהיה שלך עכשיו. השתמש בזה היטב. בהצלחה! מאבא.
הארי העביר את המכתב לארני, והרים את הגלימה. הוא התכסה בגלימה ורץ אל המראה, ולמרבה הפלא הוא לא ראה דבר מלבד המעונות שהשתקפו בה.
"איפה הארי?" אמר קול ישנוני. סדריק עמד בפתח החדר והביט בארני בתמיהה
"אה," אמר ארני, שעד לאותו הרגע קרא בעיון בפתק שכתב ג'יימס. "הארי ממש- הו וואו, הגלימה הזאת טובה. נו, הארי, תוריד אותה כבר."
הארי השליך מעליו את הגלימה בחיוך משועשע. סדריק הופתע, אך חיש מהר זיהה שזו גלימת היעלמות.
"אני לא מאמין, אתה כל כך בר מזל! קיבלת אותה בתור מתנה?"
"מאבא שלי." אמר הארי. "הגלימה הזאת יכולה להיות שימושית במקרה ונצטרך לעשות עוד... אתם יודעים, דברים נוסח אותו הלילה."
הם יצאו מחדר המועדון הריק ופגשו בפדמה באולם הגדול.
לאחר הארוחה התפנו הארבעה לשוב לעבודה. הם החלו לייבש, לקרצף, לצבוע ולתקן את כל המעוות שבקומה החמישית. זה גזל מהם את כל הבוקר והצהריים, אבל בסופו של דבר הקומה כולה הבריקה, והם היו פנויים להנאות.
עבר עליהם אחר-צהריים נפלא, ואחרי ארוחת ארבע, הם היו מלאים מכדי להמשיך להתרוצץ. כך בערך עברה עליהם כל החופשה, עד יומה האחרון.
ארני לא הגיע לשעת כיבוי האורות ער. גם לא סדריק, או פדמה, שהחליטה לחזור למעונותיה מוקדם מהצפוי באותו הערב. רק הארי נותר ער, מוקף במחשבות.
כן, החופשה לא הייתה רעה כמו שחשב שהיא תהיה, אבל הוא כל כך ציפה לשוב למשפחתו... געגועים עזים תקפו אותו כלפי אביו ואמו, ואפילו כלפי אחיו, אותם האחים שכאשר היה קטן כל כך ייחל שייעלמו כשהרגיזו אותו. הוא נזכר בדף שהביאה לו אמו לפני שהלכה. הארי שלף את הדף המקומט מהכיס הפנימי בגלימתו. הוא פתח אותו בזהירות. לעיניו של הארי נגלה ציור של אחותו הקטנה, בו אמורים להיות מצוירים כל בני המשפחה. הם אמנם נראו כמו משפחת טרולים בציור עצמו, אך הדבר העלה דמעות בעיניו של הארי. באותיות שכתובות בצורה מגושמת בחלקו העליון של הדף נכתב "ניפגש בקרוב".
"כמה נדוש." אמר הארי בחיוך רחב. הוא קיפל את הדף, השיב אותו לכיס גלימתו ונרדם, מודע לכך ששנתו, וככל הנראה גם צרותיו, רק החלו.